- MY MAN -

22

- פרק מספר 22 -
| נ.מ - היונגין |

אחרי ה׳מקלחת׳ שעשינו נכנסנו ישר לישון.. היינו גמורים.
השעה הייתה כמעט חמש בבוקר כשקמתי מצרחותיו של פליקס.
״בבקשה בבקשה לא! בבקשה!״ הוא צרח מבכי.
הוא כולו רועד לידי ומתחיל להתפרע במיטה.
״פליקס , פליקס! היי! תתעורר!״ צעקתי לו אבל זה לא השפיע.
״אל תגעו בי! אני מתחנן!! אני רוצה את היונגין!!״ שמעתי אותו צורח בפעם השניה ושמי הוזכר. ליבי כאב כל כך. אני לא מאמין שזה חזר לו , בא לי לבכות.
״אני כאן.. אני כאן אהוב שלי , תתעורר בבקשה אני מתחנן״ ניערתי אותו וליטפתי את פניו המזיעות. הוא הרגיש את מגעי והפסיק לנוע. נשאר רועד , ישן , בוכה ומפוחד.
״היונגין.. תציל אותי.. אני מתחנן..״ הוא המשיך לבכות מתוך שינה והתכווץ בעצמו.
״אני ממש כאן , הכל יהיה בסדר , אני מבטיח , אני שומר עליך.״ הרגעתי אותו וליטפתי את גופו הרועד.
פליקס הרגיש את מגעי ועיניו נפתחו לאט לאט.
״זהו זה.. אתה בסדר.. בוא אליי״ הרגעתי אותו בקולי הנעים והוא קבר את גופו הקטן בתוכי במהרה.
שמעתי את הנשימות שלו מסתדרות , הוא נרגע לאט לאט.. ליטפתי את ראשו עד שנרדם שוב.
אני לא מסוגל להרדם. לא ככה. משהו קורה ואני חייב לדעת מה.
בפעם הראשונה הוא הזכיר את שמי.
״היונגין תציל אותי״ , אני חייב לדעת ממה.
מה פאקינג קורה שאני לא יודע.
לא שאלתי אותו כלום עד עכשיו כי חשבתי שזה פרטי מידי.. קיוויתי שהוא יספר לי בעצמו אבל בתור בן הזוג שלו אני באמת רוצה לדעת איך לעזור לו.
אני מניח שאני אנסה פשוט לשאול מה קורה..
עצם העובדה שהרגעתי אותו והוא אפילו לא דיבר מראה לי עד כמה המצב גרוע.
הוא חולם דברים , סיטואציות נוראיות אני משער , שהוא עד כדי כך מפוחד ומבוהל שאפילו לדבר הוא לא מסוגל.
אני לא אתן לו להמשיך לסבול ככה.

לא ישנתי כל הלילה.
רק ליטפתי את שיערו של פליקס ווידאתי שהוא ישן טוב.
מידי פעם דמעות זלגו מעיניו ומחיתי אותן עם אצבעי. הלב שלי שבור.
לראות את הילד שלי סובל ככה.. אני דקה מלהתחרפן.
פליקס התעורר לפתע.
הוא הרים אליי את פניו האדומות ושוב , דמעה ירדה.
מחיתי את דמעותיו וליטפתי את פניו.
״למה זה חזר היונגין?״ הוא שאל ועוד דמעה ירדה מעיניו.
״אני לא יודע אהוב שלי..״ לחשתי בעצב ומחיתי את דמעותיו.
לאחר כמה שניות דמעות החלו לזלוג על לחיי.
״למה אתה בוכה?״ פליקס שאל בלחש וליטף את לחיי.
״כי אתה בוכה״ השבתי וחייכתי קלות.
התמקדתי בפניו של פליקס.
הן אדומות מבכי.. זה המראה הכי גרוע שיכולתי לראות.
אני שונא את זה. הוא סובל ואין שום פאקינג דבר שאני יכול לעשות.
״אני אשאל שאלה.. אתה לא חייב לענות , בסדר?״ לחשתי והוא הנהן.
״למה זה קורה? על מה אתה חולם?״ שאלתי והבטתי בעיניו.
הן אחוזות פחד ואימה.
״אתה לא חיי-״ התחלתי והוא קטע אותי כשהתחיל לספר.
״הייתי בן 12 , עדיין גרתי באוסטרליה.. הלכתי עם אמא שלי לבית הקפה כי שם היא עבדה בזמנו. באחד מהימים היא ביקשה ממני להביא לה מצרכים מהמחסן.. המחסן היה בחוץ מאחורי בית הקפה..״
הוא מספר ודמעות מתחילות לרדת. ליבי נקרע.
״זה בסדר.. אתה לא צריך להמשיך אם אתה לא רוצה..״ לחשתי לו והוא מחה את דמעותיו והמשיך.
״נכנסתי למחסן , מילאתי את ידיי במצרכים שאמא ביקשה אבל תוך שניה קבוצה של ארבעה נערים הסתערה על המחסן.. עליי.״
הוא ממשיך וליבי דופק במהרה.
בבקשה בבקשה שזה לא מה שאני חושב. אני מתחנן.
״כמה רגעים אחרי זה מצאתי את עצמי אזוק לכיסא בודד באמצע המחסן , ידיי מאחורי הגב , רגליי קשורות לכיסא והפה שלי מחוסה בדבק..״
הוא התחיל לבכות. שוב.
הוא לא עצר.