a vampires revenge

פרק 14

בליי איסר עלינו לצאת באותו יום. הוא אמר שהוא מכיר את צורת החשיבה של החיילים ושזה יהיה מוזר מדי אם נעלם יום אחרי שחזרנו. החלטנו להתפזר ולהפגש יום אחרי באותה שעה כדי לתכנן את היציאה. התפזרנו, ליאנה רצתה לתפוס אותי כדי לומר לי עד כמה היא שונאת את בליי ואת כל השטויות האלה, אך גריי תפס אותה וגרר אותה איתו ישר ברגע שנעמדנו.

עמדתי במסדרון, מביטה החוצה. השעה הייתה 11:00 בערב.עוד שעה, השמיים יחזרו ללבנים. עצמתי את עיניי, חשבתי אל ג'ון. על כמה שנאתי אותו. ריילי נעלמה באשמתו, זה היה באשמתו. ו... באשמתי. אבדנו חברה וזה כאב כלכך. דמעה ורודה זלגה על לחיי.נזכרתי בבחורה. בחורה תמימה שעברה ברחוב. כנראה יצאה לטייל, או שהייתה בדרך לחבר שלה. ומה אני עשיתי? הרגתי אותה. לא חשבתי על כלום פרט לרעב שלי והרגתי אותה. איך לא יכולתי להרגיש אשמה?אחזתי את זרועותיי בשתי ידיי כדי להסתיר את הרעידות שתקפו את גופי כאשר מכשף נעמד לצידי. "איך זה קרה?" קולו היה שבור במקצת, יכולתי לראות את העצב בעיניו כשהן הביטו בשמיים הדוממים."אני באמת לא יודעת, גריי. היא נעלמה. פשוט נעלמה. כשהגענו לביתו של ג'ון היא.."

"ג'ון?" אותן עיניים הביטו בי.

הסטטי את מבטי. "בן אנוש." יכולתי לשמוע את ידו נסגרת לאגרוף ומבטו התחלף. לא יכולתי לזהות שמץ של עצב, רק כעס. עיניו בערו בכעס בזמן שהשמיים החשיכו יותר ויותר והפכו לשחורים לנגד עינינו.

"אני מצטער." קולו היה שקט. הבטתי בו, מנסה להבין. מצטער? עיניו פגשו את שלי. "אני אהרוג אותו."

"ספר לי קצת על המכשפים." לא רציתי להגיב לזה, לא ידעתי מה לומר אז החלטתי לשנות את הנושא.

"ממתי לזה מעניין אותך?" מבטו הפך מעצבני למופתע, חיוך לגלגני הצטייר על שפתיו.

הזעפתי פנים, מביטה בו. "פשוט דבר. אני כן מתעניינת. בן כמה אתה בכלל?"

גריי הרים את מבטו לכיוון הירח והביט בו ארכות, שקט. לבסוף הוא הביט בי, פותח את פיו. "צעיר." הוא לחש, כמעט מבוייש. "שלוש מאות."

"צעיר?" בלעתי את רוקי." הלוואי עלי, אפילו סאי ודיימון בני ארבע מאות. אתה נראה צעיר."

גריי צחק, מעביר את ידו בשיערו הסגול בהיר, שיער המגיע עד לכתפיו. "הערפדים בגיהינום, בשונה מהערפדים בכדור הארץ, גדלים בשיא האיטויות. כך שרואים הבדל בן ערפד שיש לו שבע מאות שנה לבין ערפד בן תשע מאות. ההבדל אכן יהיה קטן אך עדיין יש הבדל. הערפדים שעל הארץ שונים, מהרגע שהם הפכו לערפדים הם לא משתנים, לא גדלים. זה שונה גם אצל המכשפים: אנו גדלים עד הגילאים 'עשרים עד עשרים ושש' ופה זה נעצר."העברתי את משקלי מרגל לרגל, אני אשכרה חסרת ידע. חייכתי אליו, שמחתי לנהל שיחה עם גריי, הגיע הזמן, למען האמת. גריי תמיד בילה עם ריילי, תמיד. רוב הפעמים שראיתי אותו הוא היה בחברתה. ושאר הפעמים היא הייתה עם שאר הבנות ואיתי. לא הזדמן לי לדבר עם גריי בפרטיות לפני זה. 

"אז.. בן כמה אתה נראה?"

"עשרים וחמש." הוא ענה מיד. "אז כן, מכל הבחינות, אני יותר גדול ממך."

נשכתי את שפתי ועיקמתי את אפי בעצבים. "אופ, סתום את הפה. אתה נשמע כמו דיימון." תגובתי חילצה ממנו צחוק והוא נגע בכתפי בתנועה מרגיעה. "אתה חייב להרוג אותו?" מבטי היה שקוע בירח ובשמיים וניסיתי שלא להביט בגריי ישירות

"רייבן, ריילי נחטפה בגללו. זה הכל באשמתו."

"זה באשמתי." לא הצלחתי לעצור בעצמי וצעקתי. דמעה שלא יכולתי לעצור זלגה במורד פניי עד שנטפה על הרצפה, משחררת צליל קלוש בין הדממה הרכה. "הכל באשמתי," לחשתי, מביטה מטה. "אני יצאתי. אני לקחתי את הבנות איתי. אני לא השגחתי עליה מספיק. אני זאת שנתנה לריילי להחטף, לא ג'ון. עד כמה שאני מתעבת אותו, לא מאשימים בן אדם שמשהו שהוא לא עשה."

"אם הוא לא היה משתף את אש בכל זה בחיים לא היו אוסרים עלינו לצאת ביום האדום ובחיים לא היו תופסים את ריילי." הרמתי גבה והיישרתי אליו את מבטי. "כן.." הוא מלמל, "ליאנה סיפרה לי, פטפטנית גדולה כשהיא עצבנית."

"גם כשהיא לא עצבנית." הדגשתי. "אז למה שאלת מי זה ג'ון כשהזכרתי אותו?" הסתובבתי והשענתי את גבי על הזגוגית הענקית.

"הממ.." גריי נראה נבוך לרגע. הוא הביט ברצפה ומלמל "רציתי לראות מה תגידי, אם תגיני עליו. כמו שעשית."

"גריי!!"

"מה? ליאנה אמרה שנדלקת על הבחור."

"אני שונאת אותו." אמרתי בתסכול.

"את זה עוד נראה." טונו היה רציני לחלוטין. השמיים שינו את צבעם והפכו ללבנים בבט אחת, מסנוורים מעט אחרי הצבע הכהה שהתרגלתי לראות. יום חדש

"אז ככה, תחזרו שוב על מה שאמרנו." הורה בליי.ליאנה פיהקה ונופפה את ידה באוויר, לופז היא זאת שדיברה. "יורדים למטה, מוצאים את רייבן, הורגים את אש וחוזרים. לא מתעקבים בשום פנים ואופן. מספיק ברור."גריי וקמיל הנהנו, בליי הביט בי.

"מובן."