a vampires revenge

פרק 5

לפני שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את עצמי רצה.

משהו או מישהו רץ מאחוריי ולא נעצרתי כדי להבין מה זה היה, פשוט רצתי, הפעלתי את כל כוחות הערפד שלי, עיניי בהקו בזוהר אדום ורצתי הכי מהר שיכולתי. הדמות מאחוריי התקרבה אליי, לא משנה כמה העצתי. פניתי ימינה, שמאלה, כדי לחמוק ממה שרודף אחריי. הסתכלתי מסביבי, לא זיהיתי את המקום. איפה לכל העזאזלים אני נמצאת? למה אני רצה? מי מאחוריי? אוליי זה ההשפעה של הBB מאתמול?. גופי קפא ונעצרתי, עיניי נפערו, זיהיתי את המקום. זה... זה הרחוב הזה, המקום הזה, הפעם הראשונה שראיתי אותו.

הייתי כל כך המומה ששכחתי לגמרי מדמות שעקבה אחריי, יד אחזה בזרועי באחיזת פלדה, היא תפסה כל כך חזק שידעתי שאפילו אם ארצה לא אוכל להשתחרר ולכן לא הגבתי.

"בגדת בי, אכזבת אותי," הקול נשמע עצוב ופגוע. הסתובבתי והבחנתי באבי, המילה הופתעתי לא הספיקה לתאר את המצב שנמצאתי בו. "במקום הזה," הוא המשיך באותו קול מריר ומעורר רחמים, "ואת תמשיכי לאכזב אותי, אני מצטער אבל אני לא יכול לתת לך להמשיך,"

לא הספקתי להגיב, אפילו אחרי שניביו החדים שקעו בתוך עור צווארי, גופי רעד ומעדתי לאחור, תגובתו של אבי הייתה מיידית, הוא זז במהירות, אחז בזרועותיי חזק יותר ומנה ממני לזוז בזמן שניביו שוקעים עמוק יותר בתוכי. רציתי לצעוק 'אבא דיי, מה אתה עושה? אתה מכאיב לי.' אבל קולי נטש אותי, לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. זה כאב, שרף, הדם כבר זלג על כתפיי ועשה את דרכו מטה על גופי ובגדיי, דמעות ורודות זלגו על פניי, הבטתי באופק, מבינה שזה סופי, רועדת ומחכה למוות.

צרחתי כשהוא התחיל למצוץ את דמי לתוך פיו ולשתות ממני.

כנראה שצרחתי ממש חזק, אפילו מתוך שניה, כי כשפקחתי את עיניי בליי ודֶרֶק- אחד השומרים, היו בחדרי. רעדתי ופחדתי, הדמעות הורודות המוכרות עשו את דרכן על פניי ושמתי לב שלחיי היו כבר רטובות. אולי בכיתי גם מתוך שינה.

בליי התיישב על מיטתי,הצמיד את ראשי לחזהו וליטף את שערי ואת גבי, "שש... נסיכה, תרגעי, הכל יהיה בסדר, רק סיוט קטן." (ערפדים אוהבים סיוטים, מאוד אוהבים; מוות, רצח, מכות, נשיכות. אבל זה היה יותר מדיי, אבי הורג אותי כשהוא מוצץ את דמי. רק ללורד דרקולה הייתה את האפשרות להרוג ערפד בצורה זו, אומרים שכשאגדל גם לי תיהיה היכולת הזו.)

לא התאפקתי מלבכות, (כן, אפילו לי מותר לבכות.) דמעות הרטיבו את חולצתו הכהה של בליי אך זה לא הפריע לו, הוא המשיך ללטף אותי בעדינות, מנסה להרגיע אותי.

לקח לי כמה דקות להרגע, כשהתנתקתי מבליי ואמרתי שאני בסדר הוא רק ליטף את ראשי, "את משהו מיוחד את, את יודעת את זה?" חיוך לא אופייני לערפדים הצטייר על שפתיו.

לא הגבתי, במקום זה הפניתי את מבטי אל דרק, "אני מצטערת שהדאגתי אותך, אני בסדר גמור, אתה יכול לחזור לעמדה שלך. אה ו..." מלמלתי כשהוא הסתובב והתכונן לצאת, "שום מילה ללרוד דרקולה." אמרתי בטון רציני.