סיפור האהבה בשומרת הערים האבודות❤️

הבכי שאחרי

~נ.מ סופי~
אני אפילו לא חושבת של קיף שיושב בחדרי, אני פשוט קמה והולכת מהר החוצה.
"סופי!" אחותי קוראת לי, אבל אני מתעלמת וממשיכה.
אני יודעת רק דבר אחד, אני חייבת להגיע לפיץ. אני חייבת לגמור את זה, לפני שיקרו עוד דברים.
ברגע שאני יוצאת מהבית אני מתחילה לרוץ.
אני מנסה להיזכר איפה הבית של פיץ נמצא, אמנם הייתי אצלו כמה פעמים, אבל הזכרון שלי השתבש.
ובכל זאת, תוך רבע שעה של ריצה רצופה אני מגיעה לפתח דלתו של פיץ, מתנשפת.
אני דופקת על הדלת, ואולדן פותח לי.
"היי סופי" הוא מחייך אלי בחביבות. לפי הבט שלו אני יכולה לדעת בוודאות שפיץ לא סיפר לאביו על המריבה.
חייכתי אליו חיוך מתוח בחזרה, אסור שידע שאני מתכננת להיפרד מפיץ.
"פיץ למעלה" הוא אמר לי בחיוך.
עליתי במדרגות הענק המפוארות בביתו של פיץ, אל  עבר החדר שלו.
דפקתי על הדלת.
"כן" קולו של פיץ נשמע במעומעם.
נכנסתי פנימה, פיץ לא נראה מאוד מופתע לראות אותי, ורק הביט בי במבט רציני.
אני מתיישבת על המיטה שלו ולרגע שנינו שותקים.
"פיץ..." אמרתי "סליחה אבל..."
"זה לא עובד" הוא משלים אותי בקול יבש.
אני מהנהנת .
אני ממשיכה. "קיוותי שנוכל להתגבר על זה, אבל אנחנו כל הזמן רבים. ו..."
הוא שוב קוטע אותי. "זה בסדר סופי, אני משחרר אותך. תעשי מה שבא לך."
מה שבא לי? זה אומר שהוא לא יכעס אם אלך לקיף? לא. הוא בטוח יכעס. אבל הוא יתגבר. הוא לאט לאט יתגבר, וזה יהיה בסדר.
אני יוצאת מהחדר של פיץ, ולא מביטה לאחור.  יורדת במעלה המדרגות, והולכת לעבר דלת הכניסה.
"כבר הולכת?" שואל אותי אולדן, שמבין כנראה שמשהו לא בסדר.
"כן" אני אומרת, ומבינה שכנראה לא אראה אותו יותר.
אלא אם כן אפגש עם ביאנה, מה שאפשרי, כי היא הייתה כל כך נחמדה אלי.
בכל מקרה, כשאני אומרת ביי, אני מכניסה בו יותר משמעות.
עכשיו אני צריכה לנסות לברר איפה קיף גר.
לפתע אני נזכרת שהחלפנו מספרים, זה אמור איפה שהוא לכתוב את הכתובת שלו..
אני מנסה למצוא,  ואחרי כמה זמן של שבירת ראש, אני יודעת בדיוק איפה קיף גר.

~נ.מ פיץ~
ניסיתי להישאר חזק. ובאמת הצלחתי, אבל ברגע שסופי יצאה מהחדר, לא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו על הלחיים שלי.
ברגע שסופי נכנסה לחדר שלי, ידעתי ישר.
ידעתי שהייתי אדיוט. רשמתי לה די סופי. יכולתי להיות נחמד יותר, יכולנו להשלים, אבל משהו אמר לי שגם אם היינו משלימים אז, היה עוד ריב, עוד משהו, אני סופי פשוט לא נועדנו להיות.
ככל שאני ישלים עם זה מהר יותר, כך יותר טוב.
אני לא רוצה ללכת למטה, שאבא שלי יביט בי במבט מודאג, שביאנה תבחון את העיניים הנפוחות שלי, ולא תגיד כלום. או יותר גרוע, תגיד משהו.
אני מחליט ללכת לבן אדם היחיד שאני יכול לסמוך עליו.
זה שאני הייתי פה בשבילו כשאמא שלו נכנסה לכלא, וזה שהיה פה בשבילי כשהייתי צריך לברוח.
אני מחליט ללכת לקיף.