סיפור האהבה בשומרת הערים האבודות❤️

שוק ( פרק אחד לפני האחרון )

*רק אומרת לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני מתנצלת מראש🥺 פליז אל תהרגו אותי🥲

~נ.מ קיף~
אפילו שסופי לא אמרה את זה במילים, ידעתי שהיא הולכת להיפרד מפיץ.
אני יודע שזה לא אמור לגרום לי אושר, אבל הדבר שימח אותי מאוד.
ניסיתי לדמיין אותי ואת סופי ביחד, מחזיקים ידיים, מתחבקים, אפילו מתנשקים.
הדבר גרם לי הרגשה מוזרה.
ישבתי בחדר שלי. הוא היה מסודר להפליא, מלא ספרים ובקיצור לא מתאים לי בכלל.
קיוויתי שסופי תבוא לבית שלי, אבל לא ידעתי מה היא תחשוב על החדר שלי.
דפיקה נשמעה על הדלת.
מיד קפצתי. סופי? לא אבל בעצם זה לא הגיוני. היא מעולם לא הייתה אצלי. איך היא תדע איפה החדר שלי? נתקפתי בחילה כשדמיינתי את אבא שלי פותח לה.
"קיף!" קרא קול מבחוץ. קולו של פיץ.
קפצתי שפתיים. אני ופיץ מעולם לא השלמנו בדיוק, ועדיין כעסתי עליו.
פתחתי את הדלת בכוונה להגיד משהו ארסי, אבל פיץ פשוט נפל על הכתף שלי והתחיל לבכות. הייתי המום לרגע, אבל מיד התעשתתי.
"הכל בסדר פיץ" לחשתי באוזנו. "יהיה בסדר"
השבתי אותו על המיטה שלי, וכל רגשות הכעס שהרגשתי אליו, נעלמו.
הרגשתי משהו אחר. זה בטח אשמה.
אשמה על זה שבזמן שפיץ שבור, אני תכננתי לגנוב את החברה שלו.
ליטפתי את השיער שלו.
"זה יעבור, אני מבטיח. " אני אומר לו בעדינות.
"מתי?" שואל פיץ ועיניו אדומות.
השפלתי את מבטי. "אני לא יודע. "
"היא אף פעם לא אהבה אותי קיף. אף פעם" הוא אומר.
"זה לא נכון"
הוא מנענע בראשו כאילו הוא כבר השלים עם זה.
אני מחבק את פיץ.
"כולנו מרגישים לא אהובים לפעמים." אני אומר לו, ואוחז בפניו. אני מרגיש שאם לא האחוז בו, הוא יתפרק.
"אבא ואמא שלי לא אוהבים אותי, וחוץ ממך אין לי חברים. אף אחד לא אוהב אותי" אני מחייך, אבל פיץ נשאר רציני לגמרי.
"אני כן" הוא אומר ומביט בי.
ואז אני מנשק אותו.
אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה. אף פעם לא העלתי בהשארתי שזה פיץ. שזה היה פיץ כל הזמן הזה. אני עדיין לא יודע אם זה פיץ. אבל כל מה שאני יודע, שכל הזמן הזה ששמחתי שהם נפרדו, שהרגשתי קנאה כשהם היו זוג, מי יודע. אולי רק הכרחתי את עצמי להאמין שזו סופי.
אנחנו מתנתקים. פיץ אדום כולו, כך שאני יכול להניח שגם אני.
אני מרים מבט לרגע, ומשתנק.
סופי עומדת שם.