סיפור האהבה בשומרת הערים האבודות❤️

פוקספייר

~נ.מ סופי~

המסדרונות בפוקספייר היו כל כך נקיים שהיה מעט קשה להאמין שהם אמיתיים.
"תראי לי באיזו כיתה יצאת!" קרא אלי דקס.
הושטתי אליו את הטלפון שלי, שהראה בדיוק את הפרטים שקיבלתי.
" חרא... אנחנו לא באותה הכיתה" הוא אמר בעצב.
" כן... חרא" אמרתי. ובאמת התכוונתי לזה. חוזרים לתכנית המקורית כנראה, שבה אני לא מכירה אף אחד.
"בואי אני יראה לך לפחות איפה הכיתה שלך. " הוא אמר והוביל אותי במסדרונות הזכוכית .
"הנה. " הוא הצביע על דלת אפורה ענקית.
"תודה. " אמרתי לו בחיוך. " בלעדיך בטוח הייתי מאבדת את הדרך. הבית ספר הזה ענקי!"
"את עוד תתרגלי" הוא אמר בחיוך.
"טוב אני חייב ללכת.." הוא אמר וחייך אלי חיוך אחרון לפני שהלך.
הסתובבתי לעבר הדלת, וקפאתי. כן אני מודה אני מפחדת ממה שאני אראה בכיתה.
"אהמ" נשמע קול מאחורי. " ילדה עופי מהדרך את חוסמת את הכניסה."
עברתי להביט בנערה. היא הייתה בלונדינית ( מחומצנת ) ומאופרת קשות, ולידה עמדה נערה קהת (?) עור שכל שערה היה שזור בצמות, ונערה ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות מאוד.
"היי ילדה למה את לא עונה?" קראה שוב המחומצנת. היא פנתה לחברות שלה. " היא בטח קפאה מפחד. " היא אמרה ושתיהן גיחכו.
גלגלתי עיניים ונכנסתי לכיתה.
התיישבתי באחד הכיסאות הפנויים והכוונתי לשים את האוזניות שלי שוב, אבל קול מאחורי עצר אותי.
"תתעלמי מהן. הן יכולות להיות מרושעות לפעמים. " אמר הנער הכי חמוד שראיתי בחיי.
" להתעלם ממי?" גמגמתי במבוכה.
"מסטינה וחבורת המעריצות שלה " הוא אמר , כאילו זה מובן מאליו.
רק אז הבנתי שהוא מדבר על החבורת בנות ממקום.
"אההה הכל בסדר. " אמרתי .
'אני סופי. "
הוא חייך אלי חיוך מעלף.
"אני פיץ"