סיפור האהבה בשומרת הערים האבודות❤️

אוקי .. אז הי?

~נ.מ סופי~
כל היום הייתי עצבנית, והאמת, לא ידעתי למה.
זה לא שהוא עשה משהו יותר מידי רע.
בסך הכל עבד עלי.
ואולי זה מה שעצבן אותי.
איך קניתי אותו? איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת? לא נראה לי הוא התכוון לפגוע בי, אבל מה הוא חשב? שהוא יוכל לעשות מה שירצה ואני פשוט אתמוגג כי יש לו שיער יפה? ( באמת היה לו ) אבל לא. ממש לא. אני יראה לו שלא כל הבנות סולחות לו ככה סתם, יש כאלו ששומרות טינה. גם אם זה עם דבר נורא קטן.
ישבתי בחדר שלי, וחיבקתי את בובת הפיל שלי, אלה. הייתי כל כך עצבנית שתלשתי כבר לפחות ארבעה ריסים ( תלישת ריסים זה הרגל מעצבן שיש לי כשאני לחוצה ) כשאמא שלי קראה לי מלמטה.
"סופי, תתארגני, אנחנו יוצאים. " אימי אמרה לי ברגע שירדתי. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בעניין.
" השכנים הזמינו אותנו לארוחת ערב" היא אמרה.
"הם נורא נחמדים ויש להם ילדים בגילך, אני מקווה שתסתדרו"
אחרי שהתארגנו ונסענו זמן מה במכונית, אבא עצר את האוטו מול הבית הכי גדול שיכולתי.
בית אולי לא הייתה ההגדרה הנכונה.
אחוזה אולי.
זה היה כל כך עצום, ומפואר שהתקשתי להאמין שמישהו בגילי גר שם.
צעדנו ( יותר מדי זמן ) בשביל הגישה אל הבית, ודפקנו על דלת זהב ענקית.
איש שנראה בערך בגיל אבא שלי ( רק הרבה יותר חתיך ) עמד שם, וחייך.
"היי, אני אולדן " הוא אמר, ולחץ ידיים עם כולם.
אחותי איימי שעד עכשיו נראתה משועממת פערה עיניים על הבית הענקי.
"אבא מי זה?" שאל קול מאחורי אולדן.
"האורחים שלנו, בואי לברח אותם לשלום." הוא אמר לה.
השתנקתי כשהנערה יצאה מאחורי אולדן.
לא.
זה לא קורה לי.