אהבה דפוקה

חלק 36

נ.מ גרהארד
"אמא? מה? איך? למ-" שאלתי בקצרה אבל עצרתי לקחת אוויר לרגע, אני מבולבל זה כל כך.. מה? אני רואה את אמא שלי. למרות שהיא מתה כשהייתי צעיר, למרות שכבר שנים לא פתחתי את הארגז תמונות איתה כי זה היה כואב מידי, אני מזהה אותה. זאת היא. זאת אמא שלי. נראת יפה וצעירה כתמיד.
אולי בגלל שככה התת מודע שלי מדמיין אותה?
היא נראת אותו הדבר, עם קצת יותר קמטים. אבל יש לה בידיוק את אותן עיניים עייפות, ובידיוק את אותו חיוך מנחם.
פאק אם זה חלום אני לא רוצה לקום.
"היי ג'רי" אימי קראה לי בכינוי שנהגה לקרוא לי בו כשהייתי קטן.
ג'רי, ממש כמו בתום וג'רי, הסדרה האהובה עליי בתור ילד קטן ותמים שלא יודע שיט על החיים.
"מ-מה את עושה פה?" שאלתי בשקט, מנסה למנוע מעצמי להתרגש.
חלום מטומטם. אני יודע שברגע שאני אקום הכל יחזור להיות חרא בלעדיה.
"מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה! ג'רי, פה זה העולם שבין לבין. אתה נמצא בין חיים למוות, ואתה בוחר שלא לחזור. שלחו אותי לפה כדי לדבר איתך. וזה היה ממש קשה לשכנע אותם. ועכשיו אני מגלה שאתה אפילו לא מנסה לחזור! אתה חייב להתאפס על עצמך, ומהר!" היא גערה בי כמו שרק היא יודעת, גורמת לי להעלות חיוך קטן לכעס שלה.
"אני לא בוחר כלום א-אמא." ניסיתי לדבר אבל המשפט נעצר לי ברגע שאמרתי את זה בקול. אמא. אני מדבר עם אמא שלי עכשיו. אני רואה את העיניים שלה, את החיוך שלה. שומע את הקול שלה, פאק- התגעגעתי אפילו לכעס שלה.
ואני עומד פה כמו מטומטם ועסוק בלשאול שאלות.
התקדמתי אליה וחיבקתי אותה, כבר הייתי גדול ממנה מבחינה פיזית, אבל בתוך הידיים שלה הפכתי שוב לאותו ילד קטן שבכה כי הגלידה נפלה לו. או בגלל שאבא שוב הרביץ לאמא.
נפלתי על הברכיים והחזקתי בה הכי חזק שיכולתי, פניי צמודות לבטנה ואני מרטיב את החולצה שלה בדמעות, הידיים החמות שלה מרגיעות אותי ואני מייבב כמו ילד קטן.
זאת אמא שלי.
זאת האישה הכי חשובה בחיים שלי.
זאת האישה הראשונה בחיים שלי.
זאת אישה מתה.
קמתי במהירות כשההבנה הזאת נחתה בי והתקדמתי כמה צעדים אחורה.
"רגע. את מתה" אמרתי בפחד והבטתי בה, מנסה למצוא בה פגם, סימן שזה סתם סיוט שמשחק לי במוח.
"כן, כן אני יודעת גרהארד. אני מתה. תסמוך עליי שאני מודעת לזה" היא צחקה, אבל אני הייתי רציני לחלוטין.
למה לעזאזל אני רואה את האמא המתה שלי?
"א-אני מת?" שאלתי בשקט, נאחז בתקווה שלא, כי למרות הכל, אני לא רוצה למות, בסופו של דבר. תמיד ידעתי שזה לא השיא של החיים שלי, תמיד חיכיתי ליותר. זה מוקדם מידי עכשיו.
"גרהארד. כבר אמרתי לך מקודם. אתה לא מת! אתה תלוי במקום של בין חיים למוות, עם רגל בקבר. אתה גוסס. על ערש דווי! ואתה בוחר להישאר כאן, אתה בוחר להישאר כאן במקום ללכת ולהתמודד עם הפחדים שלך! ראיתי את הבחורה הזאת שלך, שאתה אוהב. גרהארד, היא מטורפת עליך. וראיתי אותה. ראיתי הכל. היא צריכה אותך ילד. ג'רי, עברו כבר שלושה ימים שהיא ליד המיטה שלך ללא הפסקה, לא אוכלת, בקושי שותה. היא יוצאת רק לשיורתים או כשאבא שלך מגיע. וגם זה בקושי." אמא שלי אמרה לי תוך כדי שהתקרבה ותפסה בידי.
התרחקתי כמה צעדים אחורה מתוך בהלה.
"מה? מה זאת אומרת? שלושה ימים? לונה לא בסדר? איך? אני פה אולי חמש דקות! לא, אני לא יכול לעשות לה את זה. אני רוצה לצאת מפה! תני לי לצאת!!" התחלתי לצעוק והסתובבתי להרביץ לקיר, מה שמסבתר שאין. חדר לבן בלי קירות. נפלתי עקב התנופה של האיגרוף ואימי צחקה.
פאק.
"אתה באמת אוהב אותה?" אמא שאלה והביטה ישירות בעיניי.
"בלי שום צל של ספק" קבעתי והרמתי את עצמי חזרה לעמידה.
"אז למה אתה מחכה, ג'רי, לך אליה. אני אחכה לך פה, ואתה תחזור רק בעוד 70 שנה, אחרי שיהיה לך ילדים ונכדים ויגיע זמנך. אבל זה מוקםד מידי גרהארד. תשחרר ממני. תעזוב אותי. תקבל את זה שאני כבר לא חלק מהחיים שלך על כדור הארץ. אני אוהבת אותך קטן שלי. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. אבל אני כבר לא בחיים. ואתה חייב לעבור הלאה. בפעם הבאה יש סיכוי שאני לא אספיק להגיע בזמן" נזלו על פניה דמעות שהיא מיהרה לנגב, היא ניסתה להיות חזקה כשאמרה לי לשחרר ממנה- אבל ראו שהיא לא שיחררה ממני עדיין. היא ניסתה להגן עליי, היא לא הבינה שאני כבר לא אותו ילד קטם ומטומטם- ועכשיו היא כבר לא יכולה להגן עליי.
"על מה את מדברת? אני לעולם לא אוכל להמשיך הלאה! את אמא שלי. אני הבן שלך. את תמיד תהיי חלק מהחיים שלי. אני תמיד אדבר איתך בלילה. ואני תמיד ארגיש חרא ביום הולדת.. כי את תמיד הרגנת לי את המסיבות הכי טובות. אמא, את היחידה שנותנת לי תקווה בעולם הזה. כלומר.. היית היחידה. עכשיו, עכשיו יש לי את לונה, מבינה? היא פשוט.. יש לה את העיניים האלה, והחיוך הזה.. צחוק שנשמע כמו מנגינה והידיים העדינות שלה.  היא פשוט.. היא גורמת לי להרגיש טוב מבינה? אני לא יודע. אני מניח שאני קצת מפחד. אני מפחד לאבד אותה. שהיא תחמוק לי מבין הידיים. אולי גם לה יקרה משהו כמו שקרה לך. או שאני פשוט אמאס לה. קצת סטיתי מהנושא אמא אבל בקיצור, את תמיד תהיי חלק מהחיים שלי. ואני לעולם לא אוכל לחתוך אותך מהם. וזה דבר טוב. תמיד תהיי חלק ממני. אפילו שאני נראה בידיוק כמוהו, זה לא אומר כלום. אני מאה אחוז חינוך שלך." חייכתי אליה והנחתי יד על לחייה, כל כך שמח לזכות לדבר עם אמא שלי שוב.
"אני נותנת לך את ברכתי, ואני מצטערת שנתתי לך לסבול אותו כל השנים האלה." ועם המשפט הזה, נפלתי לתוך בור. בור שחור ועמוק. עד שראיתי שוב אור עם רופאים שמקיפים אותי.
אור גדול העיר את עיניי לרגע ואז הפסיק, הרופאים הזיזו את השפתיים אבל לא הבנתי מילה.
הבטתי הצידה, ושם ראיתי אותה.
את לונלון שלי.
יושבת על המיטה, נראת כל כך רזה, כמו גופה.
היא הביטה בי בעיניים מלאות בדמעות, ורק חייכתי אליה.
חייכתי אליה כאילו אנחנו היחידים בעולם.
חייכתי אליה כאילו אין רופאים שממששים לי את כל הגוף עכשיו, בודקים דופק, רפלקסים, מאירים לי פנס בעיניים.
חייכתי אליה כאילו לא כל קריירת הפוטבול שלי תלויה בסכנה.
חייכתי אליה כאילו היא הייתה העולם שלי.
כי היא באמת הייתה.
ועכשיו אני יודע שבחרתי בחיים- וזה משנה את כל חוקי המשחק.
.
.
.
1000 מילים😌
מה אומרות?