אהבה דפוקה

חלק 32

נ.מ גרהארד
אבא שלי פה.
זה כל מה שעבר לי בראש מאז שלונה חיבקה אותי רועדת ובוכה.
הוא פה.
הוא הקדים.
הוא כועס.
אני פאקינג רוצה למות.
היא זרקה אותו, הזונה ההיא סוף סוף זרקה אותו- מסתבר שהיא תכננה את זה כל הזמן הזה.
היא ידעה שהיא תזרוק אותו בירח דבש.
ועם כמה שאני שמח שהיא סוף סוף עזבה אותו- אני קצת מאוכזב שהיא לא אמרה לי לפני. אפילו שאני שונא אותה, זה לא מגיע לה- וחשבתי שהיא תדע שבסופו של דבר אני בצד שלה.
היא חושבת שהייתי מזהיר אותו?
חה! גם לא בעד שלום.
פשוט היה נחמד לא להיות מופתע.
הוא ראה את לונה. והוא אמר לי לזרוק אותה.
הוא איים עליי שהוא יהרוס לה את החיים אם נהיה ביחד.
אבל.. אני חושב שהוא לא יודע שזאת אותה הבחורה שהוא דיבר עליה.
הוא כל כך בטוח שאני אעשה כל מה שהוא אומר.
הוא כנראה חושב שהיא סתם הייתה סטוץ או משהו כזה.
אם הוא רק היה יודע.
אם הוא רק היה יודע כמה לילות נרדמתי כשדימיינתי את החיוך שלה.
כמה בקרים קמתי ורק חיכיתי להסתכל לה בעיניים.
כמה פעמים לא נרדמתי כשחשבתי עליה.
כמה פעמים הרגשתי שאין לי אוויר בגלל הדאגה שלי אליה.
כמה שאני מוכן לשרוף את העולם אם היא רק תבקש ממני.
אני אוהב את הבחורה הזאת- אני אוהב הכל לגביה.
ואלוהים אם הוא רק היה יודע.
אבל הוא לא יודע.
הוא חושב שהיא סטוץ, שהיא סתם- אבל היא הכל חוץ מזה.
ואני חייב לשמור שזה ישאר ככה.
מה שאומר שהיא לא תוכל לבוא אליי יותר- כי הוא יהיה בבית רוב הזמן, מחפש אחרי בחורה חדשה להרוס.
זה לא שאני רוצה שהוא ישבור מישהי לחתיכות- הן פשוט רוב הזמן מסונוורות מהכסף שלו ומהבית שלו, אפילו מהמראה שלו- שהן פשוט לא מקשיבות לי כשאני אומר להן לברוח ולעולם לא להסתכל לאחור.
לונה התקדמה אליי וחייכה מעט, נראת כל כך יפה עם המכנס והחולצה שלי.
כשהיא התיישבה לידי והסתכלה לעיניי בדממה, פשוט חיבקתי אותה.
מחצתי אותה באהבה, חיבוקים ונשיקות, והראתי לה כמה שאני מאוהב לה בצורה.
אני לא כועס עליה, אפילו לא קצת.
היא צריכה להבין את זה.
התרגלתי לאבא שלי.
חייתי איתו שבע עשרה שנה.
פשוט רציתי להתרחק ממנו. הכי מהר שפיזית יכולתי.
ובעיקר רציתי להרחיק את לונה ממנו.
הוא רוצה אותה.
הוא אמר לי את זה, אפילו לא ניסה להסתיר.
הוא אמר שהיא נראת טוב בבגדים שלי.
ושהוא היה רוצה לזיין אותה.
והוא הציע לחלוק.
לחלוק את פאקינג לונה.
התחמקתי מזה בכך שאמרתי לו שהיא פחות בעניין, ושאבא שלה שוטר אז אי אפשר.. להכריח אותה. שהיא לא פראיירית.
היה קצת מוזר שהוא האמין, בכל זאת- הוא הכיר את אבא של לונה, הרי הוא המאמן שלי. הוא ידע איך היא נראת.
עדיין משהו לא פאקינג מסתדר לי.
הוא אמור לדעת מי זאת לונה, והוא איכשהו פשוט לא זוכר אותה?
אולי הוא שתוי? כן, הוא כנראה שתוי.
הוא לא נראה במיטבו.
כנראה בגלל זה לא קיבלתי אגרוף ולא צרחו עליי להעיף אותה מהבית עכשיו, ועל איך שהולכים להיהרס ללונה החיים בגללי.
הוא כנראה לא יזכור את זה.
אני מקווה.
העברתי את לונה מעליי, ממשיך לחבק אותה ומתחיל לנשוך לה את הצוואר בעדינות, מרגיש איך היא מתפתלת מעליי.
"גרהארד.. תפסיק" היא אמרה בקושי והתנתקתי ממנה, מזיז אותה קצת אחורה ומסתכל בעיניה.
"מה קרה?" שאלתי בעדינות, משתדל לא ללחוץ על נקודה רגישה.
"כלום.. כלום. פשוט בוא, צריך ללכת לאנשיהו." היא קמה ממני ותפסה בידי, לוקחת אותי איתה.
הסתכלתי עליה בשאלה והיא רק החזירה לי מבט מחייך.
"בוא" היא מיהרה אותי והלכה בסיבובים, עוקבת אחרי איפה שהטלפון שלה אומר.
מה קורה פה?
היא המשיכה להתקדם וכשהגיעה לאיזשהו מקום מלא בעצים היא סובבה אותי להסתכל אליה.
"תעצום עיניים" היא אמרה לי ועשיתי כרצונה מבלי לשאול שאלות, שבוי שלה.
היא תפסה בידי וקידמה אותי, עד שהגענו ככל הנראה למקום שהיא ניסתה שנגיע אליו.
"תפתח!" היא אמרה בקול שמח, פתחתי את העיניים, ווואו.
יואי עמד מולי ולחץ את ידי, מאחוריו הייתה מחצלת מלאה באוכל, ירקות, פירות, חטיפים, בירות, והמון בלויים.
לא זיהיתי את המקום שאנחנו נמצאים בו.
ולא האמנתי שזה נמצא לי קרוב לבית.
אגם יפהפה, מלא בצמחים ועצים מהצדדים, אני די בטוח שאני גם רואה כמה ברווזים בתוכו.
"מה? איך? למה? מתי? איפה? מה?" כל כך הרבב שאלות, אני כל כך מבולבל.
מתי לעזאזל הם הספיקו.
חיוך גדל על פניי והסתכלתי על לונה שהסמיקה והשפילה את ראשה.
לא את פאקינג לא עושה לי את זה עכשיו.
הרמתי את ראשה עם ידי והיא הייתה כל כך מובכת, בעיקר מזה שיואי צופה בנו עכשיו.
אבל לא אכפת לי. שישרף העולם.
היא עשתה את כל זה בשבילי, בזמן כל כך קצר.
עם העזרה של יואי כמובן- אבל אין לי ספק שזה הרעיוו שלה.
היא ידעה בידיוק מה לעשות כדי לעודד אותי.
ולא פחדה, ולא התעלמה.
חיבקתי אותה חיבוק חזק, גבה מסובב ליואי ופניה קבורות בחזה שלי.
הנהנתי לו לתודה והוא רק חייך אליי, מפנה את גבו אלינו ונשכב על המחצלת.
אומנם היה עכשיו בוקר-צהריים, אבל לא היה לי ספק שהמקום הזה נראה מדהים בשקיעה.
כשאני ולונה התנתקנו, הלכנו והתיישבתי ליד יואי, לונה לידי. נשענת עליי.
"מאיפה הפלצתם את המקום הזה? אפילו לא ידעתי על קיומו ואני גר פה." אמרתי בפלא, הרי- אף אחד מהם לא גר באיזור שלי.
"זה סיפור ארוך, אבל- זה סוג של המקום שלי. כשאני צריך קצת שקט. עכשיו גם אתם מכירים אותו- שלא תעזו ללכת לכאן בלעדיי. זה המקום שלי, ואם תהרסו אותו אני אמרר את חייכם עם המון קאפקייקים מורעלים" הוא חייך ולונה צחקה.
"מאיפה תביא קאפקייק מורעל??" היא מלמלה בחיוך
"יש לי את הדרכים שלי" יואי חייך כשומר סוד.
פתחתי בירה לי וליואי, לונה סירבה בראשה ומשכתי בכתפיי, לוקח לגימה.
רגע.. יכול להיות שזה מאיים על לונה? להיות עם שני בחורים, שניהם שותים- בעיקר אחרי מה שקרה לה.
עצרתי והבטתי בה, אבל היא נראתה- רגועה. שלווה.
לא נראה היה ששינה לה, ואני מקווה שלא טעיתי.
אני לא רוצה להפחיד אותה. היא הדבר הכי טהור בעולם שכולו שקר.
הרמתי פחית בלו והעברתי לה אותה, רוצה שהיא לפחות תשתה משהו.
היא חייכה אליי ופתחה את הפחית, לוקחת לגימה קטנה ומניחה אותו בצד.
"תודה" מלמלה והחזיקה בידי, נשענת עליי קצת יותר.
"אז... רוצה לדבר על זה?" יואי זרק לאוויר, וגרם לי לקפוא לרגע בלתי מורגש.
אבל היא הרגישה.
היא הרימה את מבטה אליי וחייכה, מנסה להרגיע אותי.
"נא, אולי אחר כך. עכשיו, רוצים לקפוץ למים? הם נראים מדהים." מלמלתי בחיוך, היה שמש בחוץ והייתה לי הרגשה שהמים יהיו נעימים לאללה.
יואי הנהן וקם, קמתי גם אני וגם לונה.
"א-אין לי בגד ים. או.. או חזיה. ואני לא רוצה להיכנס למים עם הבגדים ואחר כך לקפוא.
תיכנסו אתם אני אשגיח על הדברים" היא מלמלה בשקט, מובכת מעט. היא התכוונה שרק אני אשמע.
היא לא ידעה שיואי שומע הכל.
"שטויות!! כבר חשבתי על זה. קחי זה של קייטי" הוא זרק אליה חזיה ותחתוני בגד ים. היא הנהנה אליו כתודה, מובכת ומתקדמת לשיחים להחליף.
הבטתי בה הולכת והרגשתי בפאקינג גן עדן מזוין.
"אתה לגמרי מכור אליה אה?" יואי חייך אליי ותפח על כתפי.
"אחי. נפלתי. נפלתי כל כך חזק." מלמלתי ויואי גיחך, מוריד חולצה וקופץ קפיצת ראש למים.
לונה התקדמה, לבושה בבגד ים עליון ובמכנס שלי.
לרגע תהיתי למה היא עם מכנס, ואז נזכרתי במה שראיתי כששכבנו. כשהיא שכבה עירומה מתחתיי, גונחת מזה שאני בתוכה.
לא הזמן אידיוט!
יש לה צלקות, המון. ונסיתי להתעלם מהן, כדי לגרום לה להרגיש בנוח.
אבל שמתי לב אליהן, בהחלט שמתי לבן אליהן.
ה'זונה' שכתוב לה על הירך, הסימני תפיסה שיש לה על הרגליים, הסימנים הסגולים שעדיין לא נעלמו, למרות הזמן הרב שעבר מאז גייק.
היא לא נתנה לגוף שלה להחלים והמשיכה מהר מידי, הפצעים שלה לא מספיקים לעמוד בקצב שלה.
ניערתי את ראשי והתרכזתי בה שוב , מבין שזה לא הזמן ולא המקום.
תירגע.
אני אמצא דרך לדבר איתה על זה מתישהו.
אני חייב.
התקדמתי איתה למים וזרקתי אותה, נכנס גם.
זה יום טוב. לא אכפת לי מאבא שלי.
שיקפוץ
.
.
.
1260 מילים😉