אהבה דפוקה

חלק 8

הולך להיות בפרק טריגרים, הרבה, אני לא אגיד כדי לא לעשות ספוילר. שימו לב.אם זה נהיה יותר מידי-תפסיקו.
מי שכן ימשיך לקרוא
תהנו!!
.
.
.
נ.מ לונה
הוא ביקש שנדבר. למה הוא ביקש שנדבר?
הוא אמר לי שהוא בדרך, והוא צריך לדבר. וניתק.
הוא לא פירט. רק- אנחנו צריכים לדבר.
כבר עברו חודשיים מאז שאנחנו בזוגיות המוזרה הזאת. ויש לי הרגשה נוראית על מה הוא הולך לדבר איתי.
אולי הוא כועס עליי? עבר הרבה זמן, וכל מה שעשינו זה נשיקות. הוא תמיד ניסה להתקדם יותר אבל תמיד עצרתי אותו. פאק. הוא בטח שונא אותי. אולי הוא שם לב שאני לא סומכת עליו? שאני לא נפתחת אליו?
היו לנו כבר הרבה מפגשים, וכל מפגש גייק מתקרב אליי קצת יותר, זורק קצת יותר הערות, מורח את הזמן קצת יותר מהרגיל, ובכנות? אני חושבת שאני מחבבת אותו.
לא להבין אותי לא נכון, גרהארד מוצא חן בעיני. כאילו- המון. התחלתי להרגיש קצת יותר בנוח איתו, אבל התחושה הזאת לא עוזבת אותי. הוא לא מרוצה ממני. נמאס לו. הוא ימצא מישהי אחרת שתספק אותו.
דפיקות נשמעו בדלת וכמעט החלקתי כשזינקתי מהמיטה לפתוח אותה. גרהארד.
חייכתי ובאתי לחבק אותו, אבל הוא נכנס במהירות לחדר והתיישב, בלי לומר שלום.
סגרתי את הדלת עם חיוך לחוץ והסתכלתי אליו
"גרהארד הכל בס-" "אנחנו צריכים להיפרד." הוא קטע אותי והסתכלתי עליו מופתעת
הדמעות עמדו לי בעיניים ולא קלטתי עד הסוף מה קורה כאן
"מה?" קולי היה חנוק, כמעט קרסתי על הרצפה.
"מה ששמעת. אנחנו צריכים להיפרד." הואבקושי הסתכל אליי, הרגשתי כל מילה ומילה שלו. זה הרגיש כאילו מישהו העביר סכין על עורי. באיטיות מייסרת.
"ל-למה?" קולי נשבר. לא משנה כמה התכוננתי לזה שהוא יפרד ממני, הכאב הזה נוראי.
"את יודעת למה." קולו היה קשוח, חסר רגש. זה לא היה הוא, מה קורה לו?
"אנ-אנחנו יכולים להת-להתקדם יותר. אפשר מעבר לנשיקות" התחננתי אליו, קולי היה צרוד וכמעט והתרסקתי על הרצפה.
"אני הולך. אל תחכי לי." הוא יצא ואפילו לא הסתכל לאחור. מה קרה כאן?
נפלתי על הרצפה ונצמדתי לקיר, מחזיקה את עצמי מלהתפרק בגלל שהוא נפרד ממני.
אפשר לחשוב. שיכנעתי את עצמי
הכרתם כולה חודשיים. את מטומטמת. הוא מההתחלה רצה אותך בשביל הגוף שלך. וכשלא הבאת לו מה שהוא רצה, הוא הבין שזה לא משתלם לו והלך.
ניגשתי על השירותים.
סתומה. איך נפלת בטריק הזה.
כעסתי על עצמי כל כך. הוצאתי מהמגירה סכין גילוח והעברתי באיטיות על עורי.
עברה שנה אני חושבת מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה. הדם לכלך את רצפת השירותים אבל לא הפסקתי, אני לא רוצה להרגיש את הכאב הנוראי הזה בחזה שלי, בבטן, את התחושה הנוראית הזאת. נקשרתי אליו כל כך, ואני חושבת שסמכתי עליו. אהבתי להיות איתו בחדר לבד. לא פחדתי ממנו. זה מעט, אבל זה כל כך הרבה.
נשכתי את שפתיי בחוזקה מתאמצת לא להשמיע רעשים, או לחשוב על העובדה שמחר יום שבת. ואני אמורה לראות אותו מבלי לפרוץ בבכי.
מה. לעזאזל. קרה.
.
.
כשקמתי בבוקר, ההרגשה הזאת של הבושה והכאב לא עזבה אותי. ולמרות זה, תפקדתי, עשיתי הכל כרגיל, סידרתי, ניקיתי, הוצאתי את לולה שלי ואריגנתי את החדר.
כשסיימתי להתקלח ולהתלבש, ישבתי בחוסר מעש ובהיתי בקיר.
הוא פשוט זרק אותי. בלי התרעה מוקדמת. ואפילו לא היה לו אכפת. ואני שונאת שזה משנה לי כל כך. אני שונאת אותו. אני רוצה לשנוא אותו. למה אני לא יכולה לשנוא אותו?
כשדפיקות נשמעו בדלת, ניגבתי את עיניי כאילו כלום לא קרה ופתחתי אותה, מולי עמדו יואי וגייק, פיניתי להם מקום וסגרתי את הדלת.
"גרהארד לא יבוא היום?" שאלתי בשקט והתיישבתי בכיסא באמצע, כשמימני יואי ומשמאלי גייק.
"אה הוא חולה או משהו" יואי מלמל ולא הסתכל לי בעיניים. גם עיוור היה רואה שהוא משקר.
חייכתי והתחלתי לעבור איתם על החומר, השיעור עבר ברוגע. שום דבר מיוחד, גייק הניח את ידו על ירכי ובדרך כלל הייתי מעיפה אותה- אבל כעסתי כל כך על גרהארד, שחשבתי שזה לא יהיה נורא. להיות עם גייק בשביל שהוא יקנא.
אלוהים איך אני מדברת? מה קרה לי?
שנאתי את עצמי על זה, אבל עדיין לא הורדתי את ידו של גייק ממני.
..
השיעור נגמר ויואי וגייק קמו מהשולחן.
יואי חיכה שגייק יצא, אבל הוא לא יצא.
"לוני, אפשר מילה איתך?" הוא קרא לי לוני. אני שונאת את זה שהוא קורא לי ככה.
חייכתי, הנהנתי ליואי ששאל בלי קול אם הוא יכול להשאיר אותנו פה.
יואי הסתכל אל גייק ולחש לו משהו באוזן שלא הספקתי לשמוע ויצא.
גייק נעל את הדלת והתקדם אליי.
נשארתי במקום, אפילו לא זזתי למרות הקרבה שלו אליי. אולי לא יהיה כזה נורא? גייק רוצה אותי. נכון? לא אכפת לי מגרהארד. הוא סתם.
הלוואי ויכולתי להאמין בזה.
גייק הניח את ידו על מותני, ולא היה לי כוח להתנגד. אני לא חושבת שרציתי.
"את לא יודעת כמה זמן חיכיתי שהאידיוט יפרד ממך. את כל כך יפה. הוא כל כך מטומטם. את מושלמת לונה. וכל מה שעבר לי בראש כל הזמן זה כמה אני רוצה לשים את הידיים שלי עלייך. לטעום אותך." הוא לחש באוזני והצמיד אותי אליו לנשיקה ארוכה, לשונו ביקשה ממני לפתוח את פי, ופשוט נתתי לו לעשות בי כרצונו.
המילים היפות שלו לא השפיעו עליי. הרגשתי רק גועל מהפה שלו ומהמילים שלו.
הוא הוביל אותנו למיטה ונשכב מעליי, מנשק את צווארי
הוא ניסה להרים את החולצה שלי אבל עצרתי אותו.
"די" לחשתי בשקט וניסתי לקום, אך הוא השטיח אותי למיטה בכוח.
"חיכיתי יותר מידי זמן שאת סוף סוף תהיי הזונה שלי. אני לא מחכה עוד דקה מזוינת" הוא לחש בקולי ולעומת מקודם, קולו כבר לא היה עדין ומתחשב. הוא היה כועס.
הוא תפס את שני ידיי עם ידו והרים את חולצתי, החזיה השחורה שלי נגלתה לעניו שעלו באש.
"גייק. די. בבקשה" התחננתי אליו בשקט. אפילו לא היה בי כוח להתנגד לו פיזית. להילחם בו.
הוא הוריד מטה את החזיה שלי ושיחק עם פטמתי בלשונו, ולא הרגשתי דבר חות מבחילה. ובושה. בושה נוראית.
התחלתי להרגיש מסוחררת, כאילו אכלתי משהו לא טוב. נזכרתי בקולה שהוא הביא לי.
"אל תדאגי מתוקה. עוד מעט לא תרגישי כלום" הוא לחש באוזני ורציתי להקיא. רציתי לצרוח. רציתי להתפרע בידיו. אבל לא יכולתי. כאילו כוח עליון משך אותי ועצר אותי מלעשות משהו. כל מה שיכלתי לעשות זה לשכב שם, בזמן שהוא עושה בי כרצונו, מבלי יכולת להתנגד אליו.
'בבקשה' ניסיתי לומר אבל אף קול לא יצא.
כאילו לקחו ממני את היכולת לדבר.
הוא שיחק בשדיים שלי, נשך את צווארי ונישק את שפתיי, ואני שכבתי שם, כאילו אני גופה.
הוא ירד ממני ומשך את מכנסי ואת התחתון שלי מטה ופיסק את רגליי.
הייתי חשופה. ולא יכולתי לעשות כלום כדי להתנגד.
שכבתי שם ובהיתי בתקרה. מרגישה כל מה שהוא עושה, מבלי יכולת לעשות משהו.
הוא דחף לתוכי אצבע. והרגשתי את זה. לא רציתי להרגיש את זה. הוא סימם אותי  אני בטוחה. אבל למה לעזאזל אני לא מעולפת? הייתי רוצה להיית מעולפת.
"את כל כך צרה. מוכנה בידיוק בשבילי."
בקושי הבנתי מה קורה. הרגשתי אותו עליי, בתוכי, נדחף אליי בכוח. לא שכבתי עם אף אחד כבר המון זמן. הייתי הדוקה, ולא רטובה. אפילו לא קצת. מה שגרם לזה להיות כל כך הרבה יותר גרוע.
לא  הבנתי מה קורה כשהתחלתי לראות שחור.
דמות הופיע מולי
"לונה. תסתכלתי אליי לונה?" קול מתחנן נשמע.
אבל לא הצלחתי לענות. האפלה הכניסה אותי אליה, ואיבדתי את ההכרה. אני חושבת. אני לא יודעת. אני מתה? מה. לעזאזל. קורה פה? עכשיו הסם המזדיין שלו נזכר להשפיע? בן זו-
...
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו כל החדר מסתובב
הראש שלי התפוצץ, והרגשתי כאילו לא שתיתי שנים.
"מ..מים?" קולי היה צרוד, עמוק. לא זיהיתי אותו.
מי שישב לידי, שלא הצלחתי לפקס את עיניי עליו קם במהירות והשיט לעברי כוס מים.
התרוממתי ושתיתי ממנה באיטיות, מתענגת על התחושה של המים הקפואים עוברים בגרוני.
כשסיימתי לשתות, הצלחתי להתפקס על הדמות שיושבת לידי.
"דניאל?" שאלתי בשקט, ראשי עדיין הסתובב ועיניי שרפו בגלל האור החזק שבחדר.
"לונה אני שמח לראות שהתעוררת" הוא חייך אליי והניח את ידו על ידי, במהירות הרחקתי את ידי ממנו ונצמדתי לקצה המיטה.
למה עשיתי את זה? זה דניאל. אני אוהבת אותו. זה אח שלי. אני סומכת עליו. לא התכוונתי לעשות את זה. אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי להחזיר את היד שלי לידו, כאילו אני לא שולטת על עצמי.
מבט מלא ברגשות הופיע על פניו; כעס, עצב, אכזבה, אשמה, כאב. מערבולת שלמה התחוללה בתוכו וידיו התקמצו לאגרופים חזקים.הוא שיחרר את עצמו לאט אחרי כמה דקות וחייך חיוך שלא נראה אפילו מעט אמיתי.
"מה קרה?" שאלתי בשקט, לא זכרתי כלום, ובקושי זיהיתי את החדר שאני נמצאת בו, אבל לפי החלון המקושט הנחתי שהוא שלי.
"את לא זוכרת?" הבעה מיוסרת הופיעה על פניו. כאב לו. ואני לא יודעת למה.
"אני מצטערת. מה יש לי לזכור?" החוסר ידיעה שיגעה אותי.
"אני אחזור" הוא מילמל ויצא במהירות מהחדר.
אחרי כמה דקות הוא חזר, והביא איתו את מיכאל, גבריאל את אבי ואת גרהארד. מה הוא עושה כאן? אני לא רוצה אותו כאן.
"מה הוא עושה כאן?" לא יכולתי לצעוק, גרוני שרף.
"לונה אני-" "אני לא רוצה אותך כאן." קטעתי אותו לפני שאתחיל לבכות לו מול הפנים. כל המצב הזה שיגע אותי.
"לונה בבקשה תקשיבי ל-" "שמעת אותה." אבי קטע אותו בקול הסמכותי שלו, ולמרות חוסר השביעות רצון בפניו, הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת.
"שמישהו יסביר לי מה קורה כאן בבקשה." התחננתי אליהם. אני שונאת לא לדעת דברים.
"לונה. יקירה" אבי הסתכל לי בעיניים, ונראה כמתאפק לא להתפרק על הרצפה.
חיכיתי שימשיך אבל הוא עצר והפסיק לדבר.
"לונה את.. לא זוכרת כלום? שום דבר?" גבריאל שאל אותי והנדתי בראשי, על מה הם מדברים? אני רוצה תשובות.
"אולי כדאי שלא נספר לה?" דניאל התפרץ בקול
"לא. היא צריכה לדעת. מגיע לה לדעת." אבי השיב לו.
"תפסיקו לדבר עליי כאילו אני לא כאן. בבקשה. פשוט תתלשו את הפלסטר. מה. קרה?" קולי נשבר, הייתה אנרגיה נוראית בחדר, והחוסר ידיעה שיגע אותי
כולם הביטו בי במבט מלא של רחמים. אני שונאת שהם מסתכלים עליי ככה. כמו על כלבלב עזוב.
"לונה. אהובה את נאנסת." אבי אמר במהירות ומצמץ במהירות כדי לסלק את דמעותיו.
"אני יודעת. זה היה לפני שנתיים או שלוש שנים אני חושבת? עברתי את זה. למה אתה מזכיר את זה?" אני כל כך מבולבלת. נכון. אני עדיין לא מסוגלת להביא את עצמי לומר את המילה הזו, אבל עברתי את זה. זה היה, וזה נגמר. זה רודף אותי עד היום, אבל זה יעבור.אני בטוחה.
"לא, לונה את נאנ- עברת את זה, שוב. בפעם השניה" דניאל נראה כעומד להקיא, בידיוק כמוני, הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להגיד את זה.
"אני.  מה?" בקושי נשמתי. איך? למה אני לא זוכרת כלום?
"ולא היינושם לעצור את זה" מיכאל לחש בכאב
"איך? מי? פאק. אני. מה? מתי? למה אני לא זוכרת? אתם משקרים לי? אם זה מתיחה זה ממש לא מצחיק. בבקשה תגידו לי שזה מתיח-" "זו לא מתיחה." מיכאל קטע אותי בקול עמוק וכועס, ושתקתי. פלאשבקים התחילו לחזור אליי, כמו במין סיוט. שתיתי משהו. היה בזה סם. אני. על המיטה. מישהו. מעליי. מי? אני לא זוכרת מי זה היה. אני מכירה אותו. זה בחדר שלי. זה גרהארד?
"זה היה גייק. אחרי השיעור המזדיין שלכם שאבא היה חייב שתעבירי להם." מיכאל הסביר ונראה כמדבר לאוויר. הוא הלך בסיבובים בחדר וזרק האשמות על הקיר. בכעס עיוור הוא יצא מהחדר, והשאיר את הדלת פתוחה.
זה היה גייק. אני זוכרת. הוא נעל. ויואי הלך. והוא נישק אותי. ודחף אותי. ועלה עליי. הוא סימם אותי? "הוא סימם אותי?" שאלתי בלחש, החזקתי את הגוש שעמד בגרוני.
"כן. והרבה. בגלל זה יש לך סחרחורת וכאבים, היית מחוסרת הכרה ל20 שעות. הבאנו רופא שבדק אותך." דניאל דיבר מהר, בקושי הביט בעיניי והפקיץ את רגלו. רציתי להניח את ידי על רגלו, בנסיון להרגיע אותו. אבל לא יכולתי להביא את עצמי ללעשות את זה. אני מכירה אותו. הוא כועס. ולחוץ.
גייק אנס אותי. המילים האלו  קטעו את מחשבותיי.
הוא עשה את זה. הוא באמת עשה את זה. אני לא מאמינה שזה קרה. שוב. נאנ- עברתי את זה. שוב. אלוהים. כאב פילח את גופי. פאק. זה לא קרה. בבקשה שזה לא קרה שוב. הם משקרים לי. זה שקר. הם עובדים עליי.
"זה לא מצחיק." לחשתי בכעס "הלוואי והיינו עובדים עלייך." גבריאל לחש ונראה כמייסר את עצמו במחשבותיו. אני מכירה אותו. הוא מאשים את עצמו.
"הרופא אמר שתצ-תצלעי. לשבועות הקרובים" אבי לחש בכאב ובלע את רוקו בקושי.
"איפה יואי?" שאלתי מבלי לשים לב, אני רוצה לדבר איתו. אני צריכה לדבר איתו.
"בנוגע לזה, לונה, אהובה, יואי זה ש.. שמצא.. אתכם. אותך ואת הבן זונה הזה. לא ידענו אם תרצי לראות אותו." דניאל דיבר ברוגע, הוא החזיק את עצמו מלהשתגע. אני מכירה אותו. אני מכירה אותם. כל אחד מהם מייסר את עצמו במחשבה שזה אשמתו.
התרוממתי לישיבה וכאב פילח את איברי.
"פאק" לחשתי בכאב ושלושתם קברו את ראשם בידיהם, כאילו הם תיכננו לעשות את הפעולה הזאת ביחד.
"אני לא מאשימה אתכם. אל תאשימו את עצמכם. ואני רוצה לדבר עם יואי. בבקשה. אני רוצה לראות אותו." דיברתי בשקט והתחננות. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני חייבת לראות אותו.
אבי הינהן ומיהר למטה, יואי הגיע בדקות ספורות וכולם יצאו מהחדר במבטים כואבים.
יואי התיישב קרוב אליי על הכיסא והבטתי בו.
אחרי שניות ספורות פרצתי בבכי. לא יכולתי להחזיק את זה יותר.
היה לו מבט מהוסס על הפנים. הוא נראה מתלבט.
כמעט ונפלתי מהמיטה כשנשענתי וחיבקתי אותו. הוא נראה מופתע אך הניח את ידיו עליי ומחץ אותי בחיבוק חם. אני לא יודעת למה. שאלוהים יעזור לי אני לא יודעת למה ממנו לא פחדתי. הקשר הזה שנוצר בנינו. הוא הציל אותי. פעמיים.
התייפחתי בזרועותיו והרטבתי לו את החולצה ככה, במשך הרבה זמן. פשוט בכיתי. והוא קיבל אותי.
"הוא.. נגע בי ואני ל-לא רציתי.. ואז הוא-.. ואני..- וז-.. ככה הוא אמר ל-" מילותיי נקטעו ולא יכולתי לחבר משפט.
הוא מחץ אותי לתוך זרועותיו ויכול להיות שדמיינתי- אבל אני כמעט בטוחה שהרגשתי את כתפי נרטבת.
החיבוק הזה הרגיש טוב. לא היה שום דבר שקשור לזוגיות בחיבוק הזה. אני לא מחבבת אותו. אני לא רוצה אותו כבן זוג. אבל אני חושבת שהוא החבר הכי קרוב שאי פעם היה לי. אני לא יודעת למה אבל אני פשוט מרגישה כל כך מוגנת אצלו. כאילו הכל יהיה בסדר.
"אני יודע... אני יודע." הוא הרגיע אותו ווהעביר את ידו על גבי בעדינות
"לא.. לא שוב. למה שוב? אני לא יכולה יותר. יואי. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. אני לא מסוגלת." התייפחתי באוזנו
"לונה. את לא מוותרת. את חזקה. אני יודע שאת חזקה. אל תוותרי. אל תוותרי לעולם לונה." הוא השעין את ראשי על כתפו ונתן לי לפרוק את הכל. כתפו הייתה ספוגה בדמעות אבל לא נראה היה שאכפת לו.
"אני חושבת שתצטרך חולצה חדשה" צחקתי בין הדמעות וכתפיו רטטו כששמעתי אותו מגחך.
"לונה. את משהו מיוחד."
.
.
אחרי הרבה זמן. ואני מתכוונת הרבה זמן. שנשארתי בחיבוק עם יואי, בסוף שיחררתי אותו ונשכבתי על המיטה.
אחרי עוד הרבה זמן שהוא ישב לידי והחזיק לי את היד, הוא עזב בסופו של דבר, רק אחרי שהוא וידא איתי שאני יכולה בלעדיו. אחרי שהוא עזב. לא קמתי מהמיטה, דפיקות נשמעו על הדלת ואז דניאל נכנס, כשגבריאל ראה את דניאל הוא תפח על כתפו ויצא מהחדר. אמרתי להם שאני לא רוצה להישאר לבד. התחננתי אליהם שלא ישאירו אותי לבד. לא ידעתי מה קורה עם גייק. ופחדתי לשאול.
הוא בטח כועס. אני מפחדת שהוא יבוא לפה.
דניאל נכנס ונשכב במיטתי, בקצה השני שלה.
הוא הושיט את ידו והחזקתי בה. הייתי זקוקה לו.
מסתבר שטעיתי. לא היינו בחדר שלי. היינו בחדר אורחים, שגם שם החלון היה מקושט בכל מיני שטויות שהדבקתי עליו. ובכנות- שמחתי שלא היינו בחדר שלי. אני לא חושבת שאני מסוגלת להיכנס אליו.
"יהיה טוב." דניאל לחש בשקט וחיזק את אחיזתו בידי.
"יהיה בסדר" השלמתי אותו וככה נרדמנו. מחזיקים ידיים. אני שונאת את זה שעכשיו להחזיק ידיים עם אחי זה צעד רציני. אני מתחילה הכל מהתחלה. דמעות עיקצצו ולא נתתי להן לצאת. נרדמתי. מחזיקה עם אחי שאני אוהבת ידיים. באמירה שיהיה טוב, יהיה בסדר.
ומקווה שכך יהיה.
...
וככה עברו הימים, איטיים ומייסרים, עם הזמן יותר פלאשבקים חזרו אליי. העברתי בראשי את מה שקרה שוב ושוב ושוב. איך שהוא נישק אותי, והסכמתי, השעין אותי על המיטה וטרף את שפתיי, והסכמתי. אבל כשהוא הרים את חולצתי מעלה, וביקשתי שיפסיק. הוא לא הפסיק. הוא לא עצר. הוא עשה בי כרצונו, כאילו הייתי בובה על חוט מזוין. הדמעות עיקצצו בעיניי. ובלעתי בקושי את הגוש שעמד בגרוני.
בקושי הצלחתי להוציא את השם שלו מהפה שלי. ניסיתי לברר מה איתו, איפה הוא.
אבי אמר לי שהוא עדיין לא העיף  אותו מהקבוצה, מאחר והוא נמצא בבית חולים 24/7 והוא נשר מהקבוצה לבד מאחר ומצבו הבריאותי לא מאפשר לשחק בפוטבול לחודשים הקרובים.
אבי ואחיי התחננו אליי שאני אלך להתלונן. שאני אעזור להם להכניס אותו לכלא. אבל אני עדיין חושבת על זה.
אף אחד לא יאמין לי. לא הייתי בתולה. לא צעקתי. לא עצרתי אותו מההתחלה. לא הצבתי קו ברור. הסדינים הוחלפו והחדר צוחצח והתקלחתי יותר מ8 פעמים ביום, כל יום. אין שום ראיות. אני לא רוצה להעיד ולפרט כל פרט ופרט שאני יודעת רק בשביל שהראיות ישכבו שם באיזה תא חשוך. אני לא מסוגלת לעשות את זה.
לא הלכתי לבית ספר כבר שבוע, הפגישות שלנו בשבתות התבטלו. לצמיתות. אבל עדיין לימדתי את יואי, אפילו שהוא אמר לי כמה וכמה פעמים שאני לא צריכה להתאמץ, שהוא יסתדר, שאני לא צריכה לדאוג לו. אבל זה עוזר לי. אני אוהבת ללמד. תמיד אהבתי. זה מרגיע אותי, ואני ממשיכה להתקיים בזכות השעה הזאת ביום. שהמחשבות שלי מתמקדות על משהו אחר. שהוא לא ג'יי- הוא.
יואי גילה על הצלקות החדשות שהיו לי ברגל, אבל הוא לא אמר מילה. והודיתי לו בכל ליבי על זה. לקח לי יותר מידי זמן להמשיך הלאה. אני לא יכולה לעשות את זה שוב לאבא שלי. לדניאל. לגבריאל. למיכאל. אלוהים מיכאל. הוא לקח את זה יותר קשה מכולם. אז, כשזה קרה בפעם הראשונה, הייתי פוגעת בעצמי בקביעות למשך כמה חודשים. אני חושבת. אני לא באמת ספרתי. מיכאל גילה אותי. שחכתי לנעול את הדלת והוא שכח לדפוק בה. אני זוכרת את היום הזה, כשהוא ראה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו בוכה.
אפילו כשהיינו ילדים לא ראיתי אותו מזיל דמעה.
לראות את אחיך הגדול, הסלע שלך, הבן אדם כמעט הכי חזק שאת מכירה נשבר- זו חוויה שאי אפשר לתאר במילים. זה כל כך כאב לי לראות את זה, שלא יכולתי לפגוע בעצמי שוב. רק דמיינתי את המבט הזה על הפנים שלו. את הדמעות נוזלות לו על הלחיים. אותו מתייפח  על כתפי כשהוא לא מפסיק למלמל 'נכשלתי. נכשלתי. למה לונה למה? למה? בבקשה. אני אוהב אותך. למה?' שוב ושוב בלי הפסקה, רק המחשבה על זה שוברת את ליבי לחתיכות.
אני מתחרטת על זה שעשיתי את זה שוב. כל כך מתחרטת.
לא שמתי לב אפילו שאיבדתי פוקוס מהסדרה שראיתי עם יואי עד שהוא העיר אותי מהמחשבות שלי
"לונה? לונה? היי!" הוא נופף בזרועו מולי וסתרתי לה במהירות, מתכווצת במקומי בפחד.
"לונה סליחה לונה לא התכוונתי, את פשוט. אני- סליחה." הוא נראה כמייסר את עצמו וכעסתי על עצמי כל כך. הוא בחור טוב. הרפלקסים המטומטמים שלי.
"סליחה" מלמלתי בשקט וחזרתי להישכב על כתפו.
"למה גרהארד זרק אותי?" הבעתי את מחשבותיי בקול מבלי לשים לב, ויואי נתקע במקום בדרכו לשירותים.
"אני לא יודע" הוא אמר בחיוך מתוח
"אתה משקר." קבעתי, אני לא טובה בלקרוא אנשים, אבל הוא בהחלט משקר.
"טוב אני, אוף. את צריכה לדבר איתו. יותר נכון לתת לו לדבר איתך. לא ממקומי לדבר איתך במקומו. הוא מתחנן שתתני לו לדבר איתך כבר שבוע. הוא רוצה להסביר את עצמו. ואני חושב שאת צריכה לתת לו. אבין אם תרצי שאני אהיה בחדר. אבין אם תרצי שאני אהיה שם להחזיק לך את היד. אבל אני לא מבין למה את לא נותנת לו לדבר איתך. לונה, הסתכלת עליו? ראית את המבט שיש לו כשהוא מביט בך? כל זמן שאני לא פה אני אצלו, מנסה לדבר איתו ומונע ממנו לפרוץ לך לחדר מהחלון. לונה אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא שבור." קולו נשבר. זה החבר הכי טוב שלו, כשאני ויואי דיברנו גיליתי שהם מכירים מהגן. הם אוהבים אחד את השני. הם חברים אמיתיים.
"אם הוא מחבב אותי, וכל כך מתחנן שאני אדבר איתו, למה הוא נפרד ממני מלכתחילה?" בלעתי את הגוש שעמד להתפרץ בגרוני.
"את צריכה לדבר איתו לונה. בבקשה. עכשיו, אני הולך להשתין. החזקת אותי פה והשלפוחית שלי עומדת להתפוצץ." הוא חייך אליי ומיהר לשירותים. הוא הצחיק אותי. הוא תמיד מצחיק אותי. הוא חבר טוב. אני יודעת. ואני בטוחה שקייטי מאושרת איתו.
אני צריכה לתת לגרהארד לדבר איתי.
התקשרתי אליו והוא ענה באמצע הציפצוף הראשון.
"לונה? את בסדר? את צריכה עזרה? איפ את? אני עכש-"
"גרהארד. תעצור. אני בסדר. אני לא צריכה עזרה. אני בבית. בחדר אורחים. חשבתי על זה. אתה רוצה לדבר איתי כל השבוע. בוא. תדבר. אני מקשיבה" קטעתי אותו לפני שימציא לעצמו סיפור שלם בראש.
"זה לא לטלפון. אני בא- אני, אני יכול לבוא לונה? אני אשב במרחק ממך, אני מבטיח. בלי נגיעות, אני רק רוצה לדבר איתך" קולו נשבר וחייכתי חיוך עצוב.
"בוא. אבל יואי יהיה איתנו בחדר." קולי ירד בסוף המשפט.
"אה." הוא נעלב. "הבנתי. אני בא" קולו היה חנוק. למרות שלא ראיתי יכולתי לראות בדמיוני את העיניים העצובות שלו עם החיוך הזה שלו.
ניתקתי בלי לומר מילה כשיואי נכנס לחדר.
"עם מי דיברת? את בוגדת בי? ידעתי!" הוא זייף קול גבוה ונעלב ונשכב על המיטה בבום שהקפיץ אותי מהמזרן מעט.
"אידיוט. גרהארד בדרך. ואתה נשאר פה. עכשיו, איזה סדרה אנחנו רואים? איך אמרת שקוראים לה?"
"תתביישי. 'חברים' זו הסדרה הכי טובה שקיימת. את מגעילה אותי. אני מתחיל את הסדרה מהתחלה. ותתרכזי."
הוא בא להפעיל את הסדרה אבל גרהארד פרץ לחדר רגע לפני שהוא לחץ על השלט.
"לא הצלחתי לעצור אותו" דניאל תפס בו ומשך אותו אחרוה
"דני, זה בסדר. הזמנתי אותו. אנחנו רק צריכים לדבר." דניאל הסתכל על גרהארד במבט חושד.
"את לא לבד איתו בחדר." הוא קבע ונמנע מלהביט בעיני, רק שלח לגרהארד מבטי אש.
"יואי גם פה. אתה יכול ללכת. ושמישהו יסגור את הדלת, בבקשה." חייכתי בקושי וגרהארד נכנס סגר את הדלת והתיישב על הכיסא בקצה של החדר.
"את מרושעת!" יואי לחש צעק באוזני ורק צחקקתי מעט למבטו.
"אני חושב שאני חייב לך הסברים" הוא דיבר בשקט והנהנתי, מחכה שימשיך.
"אז ככה.."