אהבה דפוקה

פרק 27

נ.מ גרהארד
היא פתחה את הבית עם המפתח, נכנסה ונעצרה במקום
"מה קר-" נעצרתי כשראיתי את אחיה הגדול מסתובב במטבח עם עיניים פעורות לרווחה ואחוזות אימה.
"מיכאל" היא אמרה בשקט והתקרבה כמה צעדים אליו, נעצרה כשהוא זרק לכיוונה צלחת זכוכית שנשברה על הרצפה לידה.
"תתקשר לאבא שלי" היא לחשה לי והמשכתי להביט בה בעיניים פעורות.
"לונה. מה לעזאזל קורה כאן?" שאלתי אותה והיא התקדמה בצעדים קטנים אל אחיה, מתעלמת ממני.
מה עובר עליו? זה מיכאל, נכון? ידעתי שיש לו משהו. איזה טראומה. לא ידעתי ברמה כזאת.
"לונה, תעני ל-" "פשוט תתקשר לאבא שלי" היא קטעה אותי והרימה את קולה, פותחת את עניה כשקלטה מה עשתה.
"היי מיכאל, זאת אני. לונה. אחותך הקטנה. אנחנו בבית. אתה בבית. איתי. אתה במטבח. בוא נכין אוכל. אוקיי? רוצה שנכין פתיתים?" היא דיברה בשקט כמו שמדברים לילד קטן, מתקרבת אליו בזהירות ומנסה לא להפחיד אותו.
הוצאתי את הטלפון וחייגתי לבנגמין. הוא ענה אחרי שתי צילצולים.
"אה ווילס-" "בוא לבית שלך. עכשיו. מיכאל לא במצב טוב" אמרתי והוא ניתק, כנראה יוצא אלינו ברגע זה.
מיכאל התנשף בכבדות והביט לצדדים, הוא מבולבל, מנותק.
התקדמתי כמה צעדים לכיוונו, נעמד מאחוריי לונה. אני דואג לה. הוא לא במצב שפוי ברגע זה. הוא יכול לפגוע בה.
נעמדתי לידה, מניח את ידי על המותן שלה, במטרה לגונן עליה.
הוא לא אהב את זה.
אלוהים אני זוכר את הבן אדם הזה. הוא נתן לי את האישור על לונה. הוא דיבר איתי. הוא צחק איתי. הוא אוהב את אחותו הקטנה. כל כך. מה קרה לו?
"תוריד את הידיים שלך מאחותי!" הוא צעק והתקדם אליי במהירות, תופס בצווארון חולצתי ומצמיד אותי לקיר.
הוא הרים אותי מהרצפה עם יד אחת.
"מיכאל" לונה השתעלה ברקע, הוא הסתובב אליה ושיחרר את ידו ממני.
הוא רץ אליה במהירות ותפס בידה בעדינות, מביט בה וסורק אותה.
"אלו-אלוהים. אני עשיתי את זה?" הוא שאל בדאגה. הוא חזר.
"חזרת" היא מילמלה בכאב והתקדמתי אליה במהירות.
היד שלה. יש לה סימן כחול. זה נראה כאילו היא נקעה או שברה אותה. זין. זין. פאקינג זין.
"אני עשיתי את זה" מיכאל מילמל בפחד והלך אחורנית, מתנגש בקיר ומתיישב על הרצפה.
"הגעתי. הגעתי. מה קר-" בנגמין נכנס בדלת שנותרה פתוחה ועצר כשראה את הסיטואציה.
הוא מיהר ללונה ותפס בידה, היא התכווצה מיד והוא ריכך את אחיזתו.
"אלוהים" הוא מילמל בפחד, מנשק את לונה בראשה וקם למיכאל.
"אני מצטער.. אני כל כך מצטער. סליחה. סליחה" מיכאל אמר שוב ושוב כאחוז דיבוק. דמעות נצצו בעניו והוא משך בשיערות ראשו.
"לונה ומיכאל. אנחנו לוקחים אתכם לבית חולים. את כנראה נקעת את היד. ומיכאל.. אני חושב שהגיע הזמן לאשפז אותך" בנגמין השתלט על העיניינים ולונה קמה, מתקדמת אל האוטו בצליעות קטנות.
"בוא.. מיכאל" בנגמין פנה אל מיכאל שהמשיך למשוך בשיערותיו ולמלמל סליחה.
"פאק" בנגמין קילל. זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו מקלל.
"גרהארד.. יד?" הוא ביקש ממני והתקדמתי אליו, עדיין בהלם
תפסתי בצדו האחד של מיכאל ואביו בשני, גוררים אותו לאוטו ומושיבים אותו במושב האחורי. בנגמין חגר אותו ונכנס למושב הנהג.
"גרהארד. תיסע במכונית שלך, ראיתי אותה בחניה. אני לא רוצה שתישב איתו מאחורה" בנגמין אמר ורק הנהנתי, מתקדם למושב הנהג ומתקשר ישירות ליואי. שענה אחרי כמה צילצולים.
"גבר אני באמצע שיע-" הוא עצר כששמע את ההתנשפויות שלי.
"אנ- פא-פאק. ז- לונה. לונה שב-שברה את היד. בא-אשמתי." אמרתי לו בין התנשפויות, עוצם את עיניי בחוזקה ומנסה להכניס אוויר לריאותיי.
"גרהארד. אני לא יודע מה קרה אבל אני מכיר אותך. אתה לא אשם בזה, יש לך נטייה להאשים את עצמך בכל מה שקשור לאנשים שאתה אוהב. תדבר איתי. מה קרה שם?" הוא הדיבר איתי, לקחתי נשימה עמוקה.
"אח שלה. הוא לא במצב טוב. הברזנו באמצע היום. באנו לבית שלה. היה לנו תוכניות.. אחרות. והוא- הוא היה שם. ואני לא יודע.. הוא היה מנותק כזה? והיא התקרבה אליו. והנחתי יד על המותניים שלה. רק רציתי להגן עליה אתה יודע? למקרה והוא יעשה משהו אני אספיק להחביא אותה מאחוריי. אבל- הוא התעצבן. ואנ-אני לא יודע.. הוא הדביק אותי לקיר וכנראה הפ-הפיל אותה. אני צרך לנסוע לבית חולים עכשיו. הם הולכים לאשפז אותו יואי. זה פשוט.. אלוהים.
זאת לונה." ניסיתי להסביר כמו שצריך, מדבר איתו ומרגיש את האוויר מתמלא בריאותיי.
"אני יודע גבר. זאת לונה. אני שתי דקות בבית של לונה. אל תיסע לשום מקום. צא מהאוטו. תנעל אותו. אני אקפיץ אותך לשם. אתה לא אשם בזה גרהארד. אף אחד לא אשם. זה מצב מסובך. ולונה לא כועסת עליך או מאשימה אותך. ואסור לך להאשים את עצמך" הוא אמר תוך כדי שיצאתי מהמכונית, סוגר אותה ונועל אותה בידיים רועדות.
יואי הגיע וניתק לי, נכנסתי לאוטו שלו וחגרתי.
"למה אתה לא נוסע?" שאלתי אחרי כמה דקות שהוא לא זז.
"אנחנו נשב פה. ואנחנו נחכה שתירגע." הוא קבע והבטתי קדימה, מנסה להתרכז בהכל חוץ מזה שלונה כנראה נקעה או שברה את היד בגללי. פאקינג אשמתי.
הוא שם  פלייליסט של אמינם&טופאק, פלייליסט שעזרתי לו ליצור.
נשענתי אחורה על הכיסא ועצמתי את עיניי, נותן למילים של השיר when im gone להיבלע בתוכי, ואחרי כמה דקות מסמן ליואי והוא מתחיל לנסוע לבית החולים הקרוב.
הרגל שלי קפצה בלחץ והוא הביט בי לרגע ואז החזיר את מבטו לכביש.
"תירגע. לונה בסדר. אם לא היית שם זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. אתה לא אשם בזה. לונה לא אשמה בזה. ומיכאל לא אשם בזה. תתרכז. אתה חשוב ללונה, והיא רוצה שתהיה איתה. פשוט תתרכז בשיר." הוא הרגיע אותי וניסיתי להפנים כל מילה שלו.
אני לא אשם. אני לא אשם. אכפת לה ממני. זה היה יכול להיות גרוע יותר. שיר. נתרכז בשיר.
השיר so many tears של טופאק התנגן ברקע ועצמתי את עיניי.
....
יצאנו מהמכונית והתקשרתי לבנגמין, שאלתי אותו באיזה חדר הם. 346, קומה 2.
יואי חיכה באוטו. הוא אמר שזה לא מקומו לבוא. והוא צדק.
דפקתי בדלת ונכנסתי, רואה את לונה מחייכת לרופא שטיפל בה ואת בנגמין מביט בה בדאגה.
"תישארי עם זה לחודש, הוא יעבור מבלי שתספיקי לשים לב" הרופא קרץ לה והיא צחקה מעט.
היא כנראה מכירה את הרופא הזה. זה לא היה נראה קריצה של להתחיל איתה. הוא נראה כאילו הוא מכיר אותה. כנראה סתם רופא ידידותי. אני מקווה.
"או היי גרהארד" היא חייכה אליי ונראתה ניחוחה.
"או, אז אתה הבחור שמניח את הידיים שלו על האחיינית שלי" הרופא הזה, שמסתבר שהוא דוד של לונה הביט בי בכעס מזויף.
חייכתי מעט והושטתי את ידי "גרהארד"
"רון. בשבילך ד"ר כהן" הוא פנה אליי ברשמיות מזויפת וצחקתי מעט, לוחץ את ידו.
"בן. מילה?" רון אמר לבנגמין והם יצאו יחד החוצה, סוגרים אחריהם את הדלת.
"את בסדר? התיישבתי לידה ואחזתי בידה בעדינות, רואה את הגבס שישאר לה לחודש הקרוב.
"כן." היא ענתה מהר מידי.
"אני איתך" אמרתי בשקט והקפתי אותה בזרועותיי, מנסה להראות לה שיש לה מקום להיות בו אם היא לא באמת בסדר כמו שהיא טוענת שהיא.
"תודה" היא מילמלה בלחש ונשענה עליי.
"איך מונעים מיואי לצייר לי בולבולים על הגבס?" היא שאלה בשקט וצחקנו.
"אני לא חושב שתצליחי למנוע ממנו. זה ישבור את הלב הקטן שלו." אמרתי והיא חייכה. גרמתי לה לחייך.
נשמתי בהקלה.
היא לא שונאת אותי ולא מאשימה אותי.
תודה לך אלוהים.
.
.
.
טוב הברזתי מבית ספר וזה מה שעשיתי במקום ללמוד מתמטיקה😉
תצביעו, תגיבו, או שלא גם אופציה.
שתפו אותי בדעתכן על הפרק, אני יודעת שכולכן מחכות שגרהארד ולונה יעשו את זה, אבל אני מבטיחה זה לא יקח עוד המון זמן!
(אולי קצת *צחוק מרושע*)