אהבה דפוקה

פרק 24

נ.מ לונה
פאק. פאק. פאק. פאק.
לא הפסקתי לקלל מאז שחזרתי הביתה, עם גרהארד ויואי שלא היו מוכנים להשאיר אותי לבד לרגע.
הם רוצים שאני אספר לאבא.
ואני לא חושבת שאני מסוגלת לדבר איתו על זה- אני לא חושבת שאני מסוגלת להביא את עצמי לגרום לו לסבל הזה שוב.
אני לא רוצה לראות את המבט בפגוע הזה בעיניים שלו. אני לא רוצה שהוא יפחד עליי שוב.
הוא ידע שלירון שלט בי. הוא לא ידע עד כמה. אני לא מסוגלת לסרב ללירון- ואני עושה כל מה שהוא אומר. ואני שונאת את זה, אבל אני פשוט לא מסוגלת להפסיק.
הוא פשוט כל כך..-
אני לא יודעת!
הוא הפעיל עליי כל כך הרבה מניפולציות בעבר, הוא לימד אותי לשקר, הוא לימד אותי להקשיב לו. הוא שבר אותי. הוא לקח ממני את הרצון שלי, הוא מנע ממני את הבחירה שלי.
ולא הצלחתי להתגבר על זה. לא משנה כמה פסיכולוגים- אני עדיין לא מסוגלת להגיד לו לא. אני עדיין העבד שלו. אני עדיין שלו.
זה לא שאני רוצה להגיד לו כן- זה לא שאני רוצה לעשות כל מה שהוא אומר.
אני פשוט לא יכולה שלא.
"לונה. יפהפיה. דברי איתי. בבקשה. מה עובר לך בראש?" גרהארד דיבר איתי ברכות בזמן שיואי נמצא בצד החדר, שקוע במחשבות.
"אני לא יכולה לספר להם. הוא לא יאהב את זה." את החלק האחרון לחשתי וגרהארד התיישב זקוף
"לונה, למה אכפת לך? מה אכפת לך ממנו בכלל? הוא סתם מפגר אחד. הוא לא צריך לעניין אותך" הוא ניסה להסתיר את העצבים שלו והניח את ידו על ירכי. הערכתי את זה שהוא לא הניח אותה על הרגל עם הצלקת, מאחר והוא ידע איפה היא נמצאת.
"כי אכפת לי. כי כל כך אכפת לי ממנו. כי הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה האהבה הראשונה שלי. אהבתי אותו. ואני עדיין פאקינג אוהבת, ואני לא מסוגלת להפסיק" הוצאתי את מה שעל הלב שלי, רואה את גרהארד שומט את ידיו לצידי גופו ומבט מבולבל על פניו.
"תורי. גרהארד, זדיין מפה" יואי קם, וראיתי איך גרהארד יוצא מהחדר לאט, כל כך מבולבל ופגוע- הרג אותי לראות אותו ככה. הרג אותי לדעת שאני גרמתי לזה. שזו אשמתי. אשמתי שהוא עצוב וכועס. פאקינג אשמתי.
"לונה תסתכלי אליי" הרמתי את מבטי ליואי שהתיישב מולי במקום גרהארד.
"את לא אשמה בכלום. גרהארד פגוע כי הוא כועס על לירון והוא לא מבין את זה. לא יותר. הוא לא כועס עלייך והוא לא שונא אותך. אני צריך שתגידי את זה" יואי הסתכל לי ישירות בעיניים והניח את ידו על סנטרי, מונע ממני להשפיל מבט.
"גרהארד לא שונא אותי" מלמלתי בשקט בעיקר לעצמי, מנסה להאמין בזה.
"חזק יותר" הוא חייך את החיוך המדבק שלו וגרם גם לי לחיוך קטן.
"גרהארד לא שונא אותי. הוא לא כועס עליי." אמרתי מעט בקול יותר,  מרגישה אנרגיה בגופי.
"חזק יותר" יואי חייך חיוך גדול וחייכתי בידיוק כמוהו
"גראהרד לא שונא אותי. גרהארד לא כועס עליי" אמרתי בקול חזק ובטוח וחייכתי לראות את המבט הגאה על הפנים שלו, שבמהרה התחלף בעצב.
"לונה. בבקשה ממך. אני לא כועס עלייך שאת אוהבת אותו. אני מבין. הוא היה האהבה הראשונה שלך-את סמכת עליו עם החיים שלך. אני רק רוצה להבין, את לא רוצה להגיד למשפחה שלך כי את מפחדת מהתגובה שלהם, או שאת מפחדת מלירון?" יואי הניח את ידו על ידי הרועדת, מנסה להרגיע אותי עם מבטו.
"א-אני- אני לא בטוחה. זה פשוט- מה אם לירון יכעס? מה אם האחים שלי יכעסו עליי שלא דיברתי מוקדם יותר? דניאל איתנו בבית ספר. גם גבריאל. למען השם הם ישנאו אותי! אני יודעת. אני לא רוצה להכאי-" "אני אעצור אותך כאן ועכשיו. הם לא ישנאו אותך. הם לא יכעסו עלייך. והם רוצים שתספרי להם. ואני נשבע לך בחיים שלי- לירון לא יגע בך. ואני אישית אדאג לזה. ואני יודע שגם גרהארד." יואי קטע אותי והביט ישירות בעיניי.
"אבל הכל היה כל כך טוב. אני לא רוצה לדפוק הכל." אמרתי בשקט. פחדתי. בניתי לי שיגרה. בניתי לי חיים. הכל היה כל כך טוב.
"את לא תדפקי כלום ושום דבר. אני יודע." יואי קבע והנהנתי בדממה.
"אבל אני לא-" "אני וגרהארד נעזור לך לספר להם." הוא קרא אותי כמו גרהארד והושיט לי יד, תפסתי בה והלכתי אחריו בשקט כשהוא פתח את הדלת, והופתעתי לראות את גרהארד הולך מצד לצד בלחץ מחוץ לחדר.
גרהארד הושיט לי את ידו ועזבתי את של יואי, עוברת לגרהארד ונשענת עליו כמה שאני יכולה. נאחזתי במגן שלי.
דפקנו לדניאל בדלת והוא פתח אותה, רואה את המצב ובא אחרינו בדממה. קראתי לגבריאל וגם הוא בא.
אני, יואי וגרהארד התיישבנו על הספה, כשמולנו אבא דניאל וגבריאל. לא קראתי למיכאל. לא ידעתי מה זה יעשה לו.
את המתח שהיה באוויר היה אפשר לחתוך עם סכין, וזה היה מורגש.
"אנ-" ניסתי לדבר אבל לא הצלחתי לוהציא את המילים מפי, לא יכולתי להביא את עצמי להגיד שהסיוט הכי גרוע בחיים שלי התגשם. לא מסוגלת להביא את עצמי לעבור את זה שוב.
"לא משנה" מלמלתי וקמתי, אבל גרהארד משך אותי בחזרה למטה, מצמיד אותי אליו וגורם לדמעות שלי לנזול לי מהפנים ללא הפסקה.
"לונלון? מה קרה?" אבי שאל ברכות והביט בגרהארד "מה עשית?" הוא שאל אותו בקשיחות האופיינית לו.
גדהארד נשם עמוק והסתכל אליי, מתעלם מאבי לחלוטין.
"אני יכול-?" הוא שאל והנהנתי בשקט, קוברת את ראשי בחזיהו ומסרבת להביט בפנים שלהם.
"אז ככה" הוא התחיל לדבר

נ.מ גרהארד
"אז ככה" התחלתי לדבר כשלונה בין זרועותיי- מנסה להיעלם ולא לראות את המשפחה שלה כשהם מגלים שהסיוט הכי נורא שלה מתגשם.
"טוב, אני לא בטוח איך להגיד את זה.." מלמלתי ונסיתי לחשוב בראשי איך לרכך את המכה, אם זה אפשרי.
"לירון חזר." יואי תלש את הפלסטר ומנע ממני לנסות אפילו לדבר בעדינות. כנראה עדיף ככה.
הסתכלתי אליהם, הבטתי בלסת של כל אחד ואחד מהם ננעלת, מבט מוות בעניהם אבל גם בילבול. כל כך הרבה בילבול.
"מה זאת פאקינג אומרת לירון חזר?!" ההוא שדומה ללונה- דניאל- היה הראשון לדבר ולונה רעדה לי בידיים.
"תרגע" בנגמין נהם אבל גם בעניו ראו שהוא לא רגוע. בכלל.
"אל תגיד לי פאקינג להרגע! הבן זונה המזדיין הזה חזר!  תראה אותה! פאקינג תסתכל על הבת שלך! על אחותי! היא מפוחדת!" הוא צעק והיה נראה מוכן לזנק על כל מי שאפשר.
איפה ראיתם אותו?" אביה שאל בכעס עצור.
"בבית ספר" יואי מילמל בשקט
"אוקיי, אין פאקינג מצב שהיא חוזרת לשם." אחיה הגדול שנשאר שקט עד עכשיו פתח את פיו סוף סוף, ולא יכולתי שלהסכים איתו יותר.
לונה הרימה את ראשה מחזי והביטה לגבריאל ישירות בעיניים.
"אב-" "לא." "אנ-" "לא." גבריאל לא נתן לה לדבר וקטע אותה כשניסתה להתנגד לרעיון.
"לונה. את לא חוזרת לשם. נקודה" גבריאל קטע וזכה בתמיכה מלאה של כולם, חוץ משל לונה.
"אבל אני צריכה ללמוד! אני צריכה שיגרה!" לונה התחננה למבטים האטומים של המשפחה שלה.
"לונה אני נוטה להסכים הפעם עם גבריאל" בנגמין פנה אליה בעדינות, כאב לו. כאב לו לאכזב אותה. כאב לו לראות אותה במצב הזה. אבל הוא ידע טוב כמוני שהיא לא יכולה ללכת לשם ולסכן את עצמה ככה.
"גרהארד. תגיד להם!" היא ביקשה ממני והביטה בי בעיניי כלבלב גדולות- שבכל רגע אחר היו עובדות עליי. לא הפעם.  "אני לא חושב שזה רעיון כל כך טו-" "די! ידעתי שזה מה שתגיד! אני בן אדם עם דעה משל עצמי ורצונות משלי!  אני רוצה ללמוד! אני צריכה שיגרה! אני רוצה סיבה לצאת מהמיטה בבוקר!" היא קטעה אותי בצעקה, מוציאה את הכעס שלה לבחוץ. ולא יכולתי להיות יותר גאה. ראיתי אותה. קשה לה להבין שיש לה רצון חופשי ושהיא גם נחשבת.  והיא עכשיו צעקה את זה. אני גאה בקטנה הזאת.
"אני חושב שיש לי רעיון" חייכתי ודיברתי בשקט, לונה הביטה בי עם ניצוץ של תקווה בעיניה.
.
.
.
סליחה שלקח לי הרבה זמן, כתבתי היום את כל הפרק בין שיעורים אבל כתבתי אותו על דף. אז לקח לי זמן להעביר לווטפאד.
והאמת, שכל היום הייתי עסוקה בלצייר.

בכל מקרה, מה קורה? אני רואה את הצפיות על הפרקים והכוכבים, ופשוט תודה לכן!