חודש וחצי אחרי גייק
נ.מ לונה
בידיוק סיימתי את השיעור השלישי והגיעה ההפסקה. יצאתי מהכיתה והתעלמתי מכל המבטים שלא הפסיקו להופיע מאז שגרהארד הראה לכולם שאנחנו ביחד.
הידיעה הזאת שהוא לא התבייש בי, גרמה לי לשמחה כל כך גדולה.
הפלאשבקים כמעט כבר לא היו. לא עם לירון, ולא עם גייק.
נכנסתי לשיגרה שוב, קמתי, הלכתי לבית ספר, ולרוב נפגשתי עם גרהארד, והרבה גם עם יואי וקייטי.
המשכתי ללכת ולחשוב- עד שנתקעתי במשהו.
יותר נכון במישהו.
"סליחה" מלמלתי והרמתי את ראשי פוגשת בפנים שאני לא אשכח לעולם.
"לונה!" לירון קרא בשמחה וחיבק אותי.
לירון. אני מדמיינת?
קפאתי למגעו ולא זזתי, מביטה ישירות לעיניו.
"כן! זה לירון למקרה וחשבת שאת מדמיינת, חזרתי! ואת בידיוק מי שרציתי לראות!" הוא חייך והניח את ידו על כתפי בידידות.
המשכתי לבהות בו, לנסות להבין אם זה חלום ואני מדמיינת.
לירון. לא ראיתי אותו יותר משנתיים.
הבטתי בו בהפתעה, לא מסוגלת לזוז או לדבר. פשוט מביטה ישירות לפנים שלו, לא מצליחה להוציא מילה.
"בכל מקרה, אני שמח לראות אותך" הוא חייך אליי וחיכה לתשובה שלא הגיעה.
"לונה? הכל בסדר" גרהארד הופיע לידי במבט על המתרחש
"תוריד את היד שלך ממנה" גרהארד אמר ללירון שהסתכל עליו בחיוך
"מה אתה? השומר ראש שלה? אני בטוח שזה בסדר מבחינתה. אפילו לא טרחת לשאול אותה. נכון שזה בסדר לונה?" הוא דיבר מהר והתגרה בגרהארד תוך כדי שהביט ישירות בי. מסמן לי עם עיניו לענות. עם העיניים שלו, והקול שלו שלמדתי לציית.
"כן" אמרתי בלי לגמגם, לירון שונא כשאני מגמגמת.
ולמדתי את זה בדרך הקשה.
"טוב, אני זז! אני הולך לחפש את הכיתה שלי. שיהיה לך יום טוב יפהפיה." הוא חייך אליי, חיבק אותי מעט והלך.
גרהארד הביט בעיניי, אבל המשכתי להביט לנקודה מרוחקת- לא מצליחה להביא את עצמי לדבר או לזוז. מפחדת לעשות צעד לא נכון.
"לונה?" גרהארד שאל והתכופף לגובה שלי, מנסה לגרום לי להביט אליו.
הוא הזיז את פניי, והבטתי ישירות בעניו. בקושי מצליחה להחזיק את עצמי מלקרוס.
לירון. לירון נמצא פה. הסיוט הכי גדול שלי התגשם. הפחד הכי עמוק שלי. לירון נמצא פה. והוא זוכר אותי. הוא בא לפה בשבילי? הוא לא אמור לדעת שאני לומדת פה. איך הוא גילה? הוא לא היה נראה מופתע לראות אותי. משמע- הוא ידע שאני לומדת פה.
התחלתי להתנשף מול גרהארד שלא ידע מה לעשות.
"לונה. תדברי איתי. באיזה צבע העיניים שלי?" הוא שאל בשקט, מנסה למנוע ממשיכת תשומת לב מיותרת.
"ז-זהב." אמרתי בקושי, מרגישה התקף חרדה מגיע.
"נניח. באיזה צבע החולצה שלי?" הוא שאל והבטתי לחולצתו
"י-יר-ירוק" התנשפתי בחוזקה והתחלתי להסתחרר.
הרגשתי מגע חם על השפתיים שלי, מגע שגרם לי לפתוח את עיניי שלא שמתי לב שנסגרו.
השפתיים של גרהארד נעו על שלי, והלשון שלו נכנסה לפי.
הזזתי את שפתיי בהתאם, מתמכרת לנשיקה ולמגע של הידיים שלו על מותניי.
אחרי כמה דקות, התנתקנו אחד מהשניה והבטתי ישירות לעניו.
"זה הדבר היחיד שהצליח להעיר אותך" הוא צחר מעט
"בואי איתי" הוא אמר ותפס בידי, הלכתי אחריו עד שהגענו לכיתה ריקה וישבנו שם.
"מי זה היה?" הוא דרש לדעת ושפתיי נהיו יבשות.
"אנ-אני לא רוצה להגיד לך" אמרתי בשקט ונמנעתי מלהביט בעיניו.
"למה?" הוא ניסה להבין מה עובר לי בראש, אבל מנעתי מהרגשות שלי לצאת החוצה.
"אני מפחדת שתהרוג אותו." אמרתי בשקט ודמעה נזלה מעיניי, דמעה אחת שהובילה עוד המון.
גרהארד הקיף אותי בידיו וחיבק אותי, נותן לי להוציא הכל על החזה שלו וטופח מעט על גבי.
"לונה. אני מבטיח לך שאני לא אהרוג אותו. בבקשה, מי זה?" הוא שאל אותי שוב אבל סימנתי בראשי לא.
"אתה תהרוג אןתו. אני בטוחה. אני לא יכולה לספר לך. בבקשה" יצאתי מחיבוקו והרמתי את ראשי, פוגשת בעיניים העצובות והפגועות שלו מכך שאני לא מספרת לו.
שבר אותי לראות אותו ככה. אבל אני לא רוצה להגיד לו. אני מפחדת ממה שהוא יעשה. מה אם הוא יעשה לו משהו? לירון לא פראייר.
הוא ינקום. והוא ינקום חזק. כמו תמיד.
רעדתי מעט וגרהארד חזר לחבק אותי בדממה.
הוא נפגע. אני יודעת.
אבל אני לא רוצה שהוא יפגע בלירון.
עם כל מה שהוא העביר אותי, עם כל מה שעשיתי בגללו, אני עדיין אוהבת אותו. אני שונאת את עצמי כל כך על זה שאני לא מסוגלת להפסיק לאהוב אותו.
YOU ARE READING
אהבה דפוקה
عاطفية* הסיפור גמור * היא הבת של המאמן הוא שחקן בקבוצה היא לא יצאה עם אף אחד מאז מה שקרה לה הוא רגיל לדפוק ולזרוק נשים, על ימין ועל שמאל היא רק צריכה ללמד אותו ועוד שני חברים שלו, לעזור לשלושתם להעלות את הממוצע. אסור להם להיות ביחד. אבא שלה יהרוג אותו אם...
