אהבה דפוקה

חלק 38

נ.מ גרהארד
כשלונה נכנסה לחדר, יכולתי לראות בעיניים שלה שמשהו לא בסדר.
"יואי, צא." אמרתי ליואי שנאנח.
"אוקיי זוג יונים. אני אתקשר לקייטי, היא רוצה אותי לעומתכם" הוא זייף קול נעלב ויצא בראש מורם, מחייג את המספר שלה בדילוגים.
"את יכולה..?" שאלתי את לונה והיא סגרה את הדלת, חוזרת להתיישב בכיסא, אבל לא האחד שקרוב אליי, אלא אחד מרוחק יותר, היא מתכנסת בתוך עצמה שוב ואין לי מושג למה.
"מה קרה?" שאלתי אותה עם מין קול ציווי.
רק לפני רגע היא הייתה בסדר.
"מה? לא.. כלום" היא אמרה במהירות ונמנעה מלהביט לי בעיניים.
טוב, עכשיו אני בטוח שקרה משהו.
"לונה, בבקשה, תספרי לי. אני יודע שקרה משהו. מישהו הציק לך? נגע בך? העליב אותך? תגידי לי מי זה ואני אשלח את כל הקבוצה שתכסח אותו. אני נשבע לך שבקרוב הוא לא יהיה בין החיי-" "אף אחד לא הציק לי. או נגע בי. או העליב אותי. זה פשוט- אוף. אני לא יודעת איך להגיד לך." לונה קטעה אותי לפני שצעקתי ליואי להביא לפה את כולם בשביל בחור אחד שכנראה קיים רק במוח המגונן שלי.
"פשוט תגידי לונה. את מכירה אותי. את יודעת שאני לא אשפוט אותך." הרגעתי אותה בלי מגע פיזי, אפילו לא יכולתי להניח את ידי עליה מאחר והיא הייתה כל כך רחוקה ממני.
זה כאב.
היא הכל בשבילי וזה די מצחיק שהיא לא מבינה את זה.
הערך העצמי שלה כל כך נמוך, אני רק רוצה לגרום לה להבין כמה היא שווה.
לא מבחינת מראה, מבחינת בן אדם.
היא שווה את כל הסיכונים שיש, היא שווה קפיצה למים עמוקים מבלי לדעת לשחות. היא שווה לחטוף קליע.
היא שווה הרבה יותר ממה שהיא חושבת.
כל כך הרבה יותר.
"אני.. כשהייתי פה לאחרונה אתה, אתה יודע לא.. לא כזה אכלתי. ו-אמ,  לא יודעת פשוט הלכתי לשירותים והקאתי טוב?! לא יודעת למה. ההפרעות אכילה חוזרות ואין לי מושג איך לעצור את זה" הקול שלה נשבר לקראת הסוף, היא כעסה, אבל לא עליי.
על עצמה.
ולא היה יותר כואב מזה.
לראות את הבן אדם שאתה אוהב כועס כל כך על עצמו.
"לונה. אני לא חושב שההפרעות אכילה שלך חוזרות. אני חושב שאת דואגת לי. וזה מובן לגמרי. ואני חושב שככה הגוף שלך מגיב עם לחץ.
ואני בטוח שיש דרך לטפל בזה. ואנחנו נמצא אותה. בינתיים, בבקשה, בואי תשבי לידי. כל הגוף שלי שבור ובקושי את היד אני מסוגל להזיז לכיוונך. אני אזמין לנו אוכל. מה דעתך על סושי?" חייכתי אליה חיוך שמסתיר את מה שאני מרגיש.
מסתיר את כמה שאני מאשים את עצמי בכל המצב הזה.
אם רק הייתי מתנהג בפחות טיפשות.
אם רק לא הייתי מקשיב לראש שלי.
הייתי יכול למנוע את כל המצב הזה.
הייתי יכול למנוע את הכאב ראש המיותר הזה, למנוע את הכאב הזה.
לונה קמה והתקדמה אליי, מניחה את ראשה בעדינות על החזה שלי ונושמת ברוגע, ליטפתי את שיערה עם היד שלי שנותרה שלמה.
"אתה כנראה תהיה מופתע" לונה אמרה ועוררה את סקרנותי "אבל המאכל השנוא עליי בעולם זה סושי" היא צחקה מעט והרימה את מבטה לכיווני לשניה, פנים שמחות אבל העיניים שלה בידיוק להפך.
הן שיגרו כל כך הרבה כאב. כאב שהיא ניסתה להסתיר עם הצחוק הזה שלה, והחיוך. כאב ועייפות שאף אחד אחר לא היה רואה, אף אחד חוץ ממני.
"באמת?! איך? עד עכשיו לא הכרתי בן אדם אחד שלא אוהב סושי, אם להיות כנה- אני לא עף על זה, אבל חשבתי שאת תאהבי." בחרתי להתעלם מהעצב שלה עכשיו, פשוט חשבתי שזה מה שהיא צריכה. קצת שקט. שיחת חולין. רוגע.
קרה יותר מידי דברים בקצת מידי זמן.
והיא לא זאת שהייתה איתי בעולם השני, היא לא זאת שדיברה עם האמא המתה שלה.
היא זאת שישבה פה והחזיקה לי את היד.
ואסור לי לשכוח את זה.
בזמן שאני צחקתי עם אמא שלי וחיבקתי אותה, היא בכתה על החזה שלי והתפללה שאני אשאר בחיים.
תהיה גבר, גרהארד.
סתום תפה, שב זקוף ותיתן לה להתפרק עליך.
אסור לך להתפרק עליה.
היא בחורה חזקה, ואנ יודע שהיא תצליח לשאת את זה.
אבל אני לא.
אני לא אוכל להסתכל לה בעיניים בידיעה שהיא יודעת הכל עליי.
ולא אוכל להתעלם מהמבט הזה שהיא תביט בי איתו כל פעם שהיא רואה אותי.
הרחמים האלה.
אפילו ליואי היה את המבט הזה.
לתקופה קצרה.
אבל הוא אחד זורם.
שום דבר לא מפריע לו.
לקח לו כמה ימים אבל הוא התגבר על זה.
ללונה לא יקחו כמה ימים.
ואני פשוט.. לא מסוגל.
לא מסוגל לבקש לפחות.
אם היא תשאל.. פאק אם היא תבקש הברז יפתח ולא יסגר עד הטיפה אחרונה.
"גרהארד?" לונה פנתה אליי ומילמלתי סוג של כן לכיוונה.
"אתה יודע, כשאני חושבת על זה אתה יודע הכל עליי. המשפחה שלי, העבר שלי,  מה אני אוהבת ומה אני שונאת, מה החיה האהובה עליי" היא מילמלה ובילבלה אותי
"זה דבר רע? למדתי להכיר אותך. ואני עדיין לא מושלם בזה אבל אני אהיה." אמרתי בבילבול מנסה לחפש את הפנים שלה עד שאני מבין שהיא על החזה שלי.
"כן אבל.. אני לא יודעת כלום עליך. אף פעם לא סיפרת לי כלום, כאילו.. כמעט כלום. ואני אפילו לא יודעת מה הצבע האהוב עליך. פשוט שמתי לב שאתה נותן ונותן ואני רק מקבלת. אני חושבת שהגיע הזמן שגם תיפתח קצת. כלומר.. אם בא לך. אתה.. אתה לא חייב. יודע מה? סליחה. לא התכוונתי. בוא פשוט נזמין אוכל.." לונה התחרטה ודיברה מהר, לא מבינה אפילו איך שהיא קראה את המחשבות שלי.
"לונלון. אל תדאגי. אפשר לדבר. פשוט תשאלי מה שאת רוצה ואני אענה כמו ספר פתוח" קרצתי לה והרגשתי את הגיחוך שלה.
"וואו! מאיפה להתחיל?" היא שאלה בחיוך והתיישבה בחזרה בכיסא, מריצה בראשה אלפי מחשבות.
.
.
.
פאק אני יודעת שלא התחברתי מלא זמן וסליהח!!
עמוס לי בזמן האחרון ואני לא מוצאת את הזמן.
ממש סליחה.
אמי לא יודעת מתי יצא הפרק הבא אבל אני אנסה למהר.
באמת.