לפעמים מרגיש לי שלא משנה כמה אני אנקה את המשקפיים שלי אני עדיין לא אראה טוב,
לא משנה כמה אני שאני אגביר את המוזיקה, אני עדיין לא אשמע כלום,
הכל עמום, אני עייף, מסך ערפל נמצא על כל מה שהעינים רואות, הכל עותק של עותק,
ואני נמצא תמיד בתא האחורי של המוח שלי וחושב, אבל מי אחראי על הפעולות? מי יציל אותי מהחרא הזה? אני מנותק רצח, האוזניים כואבות לי, העיניים מטשטשות הכל, הלב פועם והמוח חושב בחוזקה מעבר לכל מה שקורה, אבל עושה את שלו.
מנסה לחוות את הכל באמת ולא סתם, אני מרגיש שאני חי ומתהלך מתוך שינה, חי בחלום שבו הלילה והיום זו סתם תפאורה מתחלפת.
ומתישהו שם את הגעת.
ומשום מה גרמת לי לחשוב כל כך הרבה עם עצמי ולדאוג ולתהות, לא דבר שחדש לי, אבל אני לא חושב שזה סתם - אני מאמין בגורל ובאלוהים, מאמין שיש הרבה מעבר למה שהעיניים רואות גם אם לא רואות מספיק רחוק, והרבה מעבר למה שהאוזניים שומעות, גם אם הן לא מסוגלות להכיל את הרעש או להפנים, וגם את זה אני לא חייב להרגיש ולחיות, אבל הכל בוער ודופק בתוכי פנימה.
לעומתך אני הפכפך ממש אבל איך שהוא את עומדת במקום שלך ותומכת ויציבה, למה אבל? והתמימות, התמימות שלך הופכת אותך לכל כך טהורה, הלוואי שהייתי טהור כמוך.
יש לך את הניצוץ הזה כשאת מדברת או סתם רוקדת ,הניצוץ שאני איבדתי מזמן או לפחות חושב שאיבדתי, האנרגיה שלך סוחפת אחריה וכל פעם שאת מחייכת הכל קצת יותר טוב ממה שהיה.
את יפה מבפנים ומבחוץ, ואיך שהוא, עם כל החששות שהיו לי לגבייך וחיפשתי אחרי הזיוף,
אני חושב שמצאתי משהו אמיתי.
