אני אוהב את איך שהכאב נראה, לא את איך שהוא מרגיש.
אני אוהב את היופי והאומנותיות שבייסורי הקדוש המעונה, אך לא אעיז להיות הוא לעולם.
אני אוהב להביט בשמיים מתמלאים באדום בשקיעה שמסמלת את הסוף, אבל מתחרט על כל מה שלא עשיתי,
מביט לאחור אל עברי, רק כדי להבהיר לעצמי מדוע אני הולך בכיוון הזה, למרות שמה שמאחורי מפתה ככל שאני שוכח יותר ויותר.
הלוואי ויכולתי להתנתק מהרצון לרדוף ולהרגיש ששואב ממני את השלווה הפנימית שלי, וגורם לי להתעלם מהיופי האמיתי שסביבי.
