אני חושב שאני אולי יותר מידי חי בשביל העולם הזה,
יותר מידי חי עד כי לעיתים אני מאבד את האנרגיה שלי במעין תהליך פעפוע שמשתנה תמידית, תהליך בו מידת האושר והחיות שבי נתונות בכף מאזניים עם מידת הסיפוק והעונג שהעולם הזה מסוגל לספק לי ואף פעם לא נותן מספיק.
המאזניים עולות, אבל גם יורדות, ובסוף אני לא מוצא את האמצע בין השניים ומוצא את עצמי תקוע בין הצירים.
האושר שלי ממש תלוי בדבר.
החיוך שלי, המפלט שלי, החל להצטייר בעיני כרע ונאיבי, החיוך שאני כל כך מתעב.
הרגשות אט אט אינם, ואני נמצא בלופ חרדתי ואובססיבי, רודף בתמימות אחרי מה שהעולם הזה נותן לי כדי להשיב אותם בטיפשות.
אני מחפש אחרי אנשים שיצילו אותי מעצמי, ובו בעת שופט את עצמי כאילו הייתי מפלצת מגעילה וברברית שלא ראויה ליחס, תמיד מחפש מה רע ולא מה טוב.
אני תוהה אם אנשים רואים את מה שאני רואה בעצמי באותה צורה וכואב לי בלב.
כפות המאזניים בראש מכריעות וקובעות לי את המסלול שלי, אבל אני לא רוצה ללכת במסלול הזה, כל כך לא טוב לי ככה.
החיים עוברים לי מול העיניים כמו סרט.
הסרט רץ כאשר אני לתומי פשוט שוקע בו.
מאבד שליטה, מאבד ריכוז,
מאבד את עצמי.
