כאב יכול להתבטא בהרבה צורות;
יש אנשים שמדחיקים אותו עד שהכל מתפרץ החוצה ומציף אותם,
יש אנשים שמכירים בו, אבל פשוט מתעלמים ויודעים להתמקד רק בדברים החיוביים,
ויש כאלה שכבר נדחקו כל כך לקצה שהם יוצרים את הכאב בעצמם כדי להרגיש חיים.
אם תשאלו אותי, אני טיפוס חייכן למדיי, אני מסתדר היטב וזורם עם המעגל של החיים שלי שסובבים סביב אותו סדר יום מחזורי שחוזר מידי יום במשך תקופות ארוכות.
אנשים אומרים- ש''השגרה שוחקת"?, אז אצלי זה הפוך; כל יום מחדש אני מרגיש את האמת שלי מקרינה לי הבזק אור על הדרך החשוכה והלא ברורה בה אני נמצא, ומקרבת אותי אליה עוד ועוד.
אני לא יודע מה המקום שלי עוד ,כי החיים לא ברורים לי,
עוד לא הבנתי לגמרי מה הולך פה - מה אמיתי ומה לא.
אני רואה בכולם טוב, ולמרות זאת אנשים נראים לי רעים, אנשים באים נכנסים לחיים ונדמה שמעוניינים בחברתך, אבל אז הם עוזבים.
אני זקוק לאהבה, אבל מרגיש שאני לא רוצה אותה כי אני מאמין שהיא כמו כל דבר אחר שאני מקבל - זמני, ניצוץ אור מדהים ומיוחד במינו גם הוא הופך בסוף לשריפה.
אנשים סללו לי דרך, והם מבטיחים לי עתיד מזהיר אם אלך בדרך שסללו להם בשדות , אבל גם הם רמסו בסלילת הדרך שיבולים חיות מלאות באפשרויות ויצרו קיבעון מחשבתי לכל מי שנכנס לשדה ותוהה לאן עליו לפנות.
וכל התחושות האלה גורמות לי להרגיש כאב, אבוד בעולם מלא אפשרויות שאני לא מממש. אנשים עושים דברים שאני לא עושה, והכל הולך להם, בעוד שאני מנסה ולא מבין איך,
אני רוצה להרגיש שייך, ולהיות גם כזה, אבל מצד שני להיות שייך לאנשים שכאלו לא מושך אותי בכלל.
אז כן,
אני לא יודע מה המקום שלי, אם בכלל יש לי כזה.
היה לי בית, וגם היום יש לי בית האמת, אבל את הבית האמיתי והטהור שלי אני לא יכול כבר להשיב, וכנראה שאצטרך ליצור אותו בעצמי, ובעולם לא ברור שכזה כנראה שאני אצטרך לחשוב פעמיים לפני.
