אכלתי ארטיק ביום חם וקיצי,
באותו היום השמש הפציעה וקרנה,
השמים היו בהירים ונקיים מעננים,
והארטיק שאכלתי טיפטף מעט ונראה היה כאילו הוא מזיע.
הלכתי הרבה באותו היום אז החלטתי לשבת, לנוח, לעצור שניה ולנשום.
הסתכלתי לשמיים, השמש סינוורה אותי, הפנתי את המבט בחזרה ליד שלי, באותו הרגע חשבתי רק על הארטיק שעוד שניה נמס וקורס על הרצפה.
זה היה יום ממש חם, ולמרות זאת משהו היה חסר לי.
לא הייתי עצוב בכלל. הייתי מותש ומעט מיואש- משהו שיום חם וקצת זיעה היו מצליחים לגרום לי.
לא עבר רגע ופתאום מצאתי את עצמי אוכל ארטיק בגשם,
השמיים נהיו אפורים והתכסו בעבים שהטילו כובד על הסובבים תחתיהם. ארובות השמים נפתחו.
הסתכלתי למעלה, ומיד הפניתי את מבטי בחזרה, השמים עדיין סינוורו אותי כאילו עדיין היה אותו יום חם וקיצי.
נדמה היה שאני היחיד ששם לב לשינוי הפתאומי, כאילו לא קרה, אנשים הלכו כרגיל והמשיכו בדרכם.
חשבתי מעט, ולבסוף החלטתי להמשיך לשבת ולאכול את הארטיק שלי; בגשם.
לא עברה דקה ומיד הארטיק החל לנזול, נפלו עליו טיפות של גשם והוא התרטב והחל לנזול מהמקל לאורך האמה שלי ומשם אל הרצפה.
לא עברו חמש דקות ומצאתי את עצמי מחזיק מקל של ארטיק, בגשם.
בעודי מחזיק במקל הארטיק שנמס, השמיים פתאום נבקעו,
השמש יצאה מנרתיקה והחלה להאיר את האזור תחתיה בחזרה.
העננים התפזרו במהירות יוצאת דופן. שוב הסתכלתי על הסובבים אותי, ושוב אני היחיד ששם לב לשינוי הפתאומי.
הכל חזר לתיקונו, הסדר שב - לפחות בעיני,
שתקתי,באותו הרגע חשבתי שדמיינתי את הכל, אבל אז הבטתי שוב ביד שלי.
הפניתי את מבטי לאט לאט , "אולי גם את זה דמיינתי?" שאלתי את עצמי בתקווה לטוב, אבל עדיין החזקתי בידי את אותו מקל של ארטיק שכבר איננו,
