כשהשמיים נופלים

אמה: 2

למחרת, אור השמש החמימה נכנסת דרך החלון ושוטפת את החדר באור הבוקר החמים. כל הלילה ירד גשם ועכשיו האור שוטף את ניו יורק. אני מתמתחת בתוך השמיכה הנעימה. לא מתחשק לי לקום מהמיטה הנוחה והבטוחה שלי ולצאת, מטאפורית, אל העולם הקריר והאפרורי שמחכה לי בחוץ.
אל העבודה הישנה שלי.
כי ברגע שכף רגלי תדרוך במשרד הענק והמוכר, הכל יהיה אמיתי. והפירוש של זה, שאני ויתרתי. שניסיתי, ולא הצלחתי. שהפחד השתלט עליי ונסוגתי לאחור כאילו הייתי בשדה קרב ונכנעתי לאויב.
לאחר כמה דקות שהמחשבות שלי נמצאות בראשי, מבלבלות אותי, סוגרות עליי בכל פינה בחדר בזמן שהשעון מעורר קודח לי חור במוח, אני קמה מהמיטה באי רצון, מצחצחת שיניים ומתארגנת. ליה אמרה לי שהמשרה אולי פנויה כי מאז שהתפטרתי, היא לא ראתה שסטיב, הבוס לשעבר שלי, העסיק מישהו חדש. שמחתי חלקית על כך כשדיברתי איתה אתמול בלילה. שמחתי שהמשרה פנויה כי אם הוא יקבל אותי שוב, העבודה תעסיק אותי מהמחשבות ההולכות וחוזרת על הבית ספר למשחק. אבל שכנה בי תחושה של אכזבה מכיוון שאם המשרה לא הייתה פנויה, אני חושבת שלא היה לי ברירה והייתי חוזרת אל הבית ספר למשחק. אני מניחה שלעולם לא אדע.
נכנסתי אל האובר שהזמנתי בזמן שהתארגנתי, ובתוך זמן קצר הגענו אל המשרד של סטיב. המבנה המוכר בעל שתי הקומות מתנוסס מעליי כשאני נכנסת אל המבנה בתחושת תבוסה. התפטרתי כי קיוויתי שאוכל סוף כל סוף להגשים את חלומי, להיות שחקנית. אך חיי פנו בפנייה הלא נכונה, פנו בפנייה חדה. הפנייה שמובילה ישירות אל הגיהנום. המשרד המוכר נכנס אל שדה הראייה שלי כשאני שומעת את קולה של חברתי הטובה. ליה.
״אמה!״
״היי!״ הסתובבתי אליה בדיוק כשהיא כרכה את זרועותיה סביבי לחיבוק. ״עדיין עובדת כאן כדי לסובב להורים שלך את הראש?״ אמרתי בשעשוע והיא מגלגלת עיניים. ליה עובדת אצל סטיב במקום אצל אחיה רק בגלל שהיא רוצה לעצבן את הוריה, לסובב להם את הראש. סטיב ומשפחתה נמצאים כרגע בסכסוך קטן, ולכן היא אומרת שזה המתאבן המושלם כדי לעלות את הפיוז אצל הוריה. ״החלטת לחזור?!״ היא אומרת בחיוך והתרגשות קלה. ״אם יאשרו לי.״ חיוכה התרחב והיא מושכת את ידי לכיוון משרדו של סטיב. ״את לא תאמיני מי נכנס הנה לפני זמן קצר כל כך! למעשה, בדיוק לפני שהגעת!״ אני מכווצת גבות בתהייה. ״מי?״ היא מרימה כתפיים. ״לא יודעת.״ היא אומרת אך פניה מראות לי את האמת, היא יודעת מי. אני לא מתייחסת לכך כשהיא אומרת, ״אבל סטיב נראה כועס.״
״יותר מהפעם ההיא שהוא פיטר את מילי כי היא פנתה אליו בשמו הפרטי ולא בתור ׳אדוני׳?״ אני אומרת בזלזול את המילה האחרונה. סטיב היה בוס קשוח למדי. הוא פדנטי על כל דבר. הוא רציני מדי, לא צוחק אף פעם. וכשלא תפנו אליו בצורה מכובדת, הוא יפטר אותכם על הנייר. שנינו צוחקות, מפטפטות עד שאנחנו קרובות מספיק אל משרדו של סטיב והיא נפרדת ממני, משאירה אותי כאן להתמודד עם זעמו של הבוס לשעבר שלי. דלת חומה גדולה מקדמת את פניי, אך במקום להיכנס, ידי עוצרת בדרמטיות על הידית כשאני שומעת קולות ויכוח מאחורי הדלת. כעס וזעם נשמעים מקולותיהם של שני הגברים שנמצאים בתוך החדר ואני תוהה לעצמי האם זהו זמן טוב להיכנס. מבלי לחשוב, אני מחליטה לפתוח את הדלת ונכנסת אל החדר. כשאני נכנסת אל החדר הקומפקטי, סטיב יושב בכיסאו ומצידו השני של השולחן נמצא גבר שמפנה אליי את גבו, אפילו לא טורח להביט באדם שנכנס אל החדר. נוכחותו תופסת את תשומת ליבי המלאה, כאילו אי אפשר שלא לחוש את נוכחותו כשהוא נכנס אל החדר, או נמצא כבר בתוכו. אני מביטה בגבו כשאני ממלמלת, ״סליחה על ההפרעה.״
״אמה,״ סטיב יורק את שמי בארס אך הזעם לא מכוון אליי, לשם שינוי, אלא אל הזר שמפנה את גבו אליי. אני מכחכחת בגרוני, ״אני מפריעה?״ אני שואלת כאילו התשובה לא ברורה מאליה אך סטיב מפתיע אותי כשאומר, ״כלל לא,״
״בדיוק הסברתי למר רייס עד כמה לא הולם זה לקחת בעלות על עוד פרויקט שתכננתי מראש עליו.״ סטיב מסב את מבטו ממני אל הגבר שנמצא עם גבו אליי. ״נכון, מר רייס?״ אמר.
התקדמתי מעט אל השולחן אך בדיוק הגבר שהיה שקט בכמה דקות שחלפו הסתובב ונעצרתי. לא רק אני נעצרתי, אלא גם עולמי. הדלת מאחורי נטרקת, מבשרת רעות. אני מרגישה כאילו אני נמצאת שוב בבית ספר, מחכה שהדקות יחלפו ויעברו אך השעון לא זז, כאילו הזמן קפא, עצר מלכת. הפסקתי להקשיב למילים שיוצאות מפיו של סטיב והתמקדתי בפה אחר. בפה שנישק אותי ועשה יותר מכך. בפה שהבטיח הבטחות שלעולם לא קיים ובמקום זה, הרס הכל. בפה שמילותיו שוות כאל כלום, הבטחה שמלכתחילה נועדה כדי לשבור אותה. מקל דק שעם הגשם הראשון נהרס, מתפרק לגורמים.
כריסטיאן רייס לא היה סתם גבר. הוא היה הגבר שאהבתי, הגבר שאהב אותי בחזרה, הגבר שבטחתי בו יותר מכל והגבר שעמד במילותיו. אך כרגע? כשעיניו הירוקות שהיו מביטות בי בחום ואהבה מביטות בי עכשיו בזעם, בוחנות אותי כאילו אני מחלה והוא צריך לצאת מהחדר כמה שיותר מהר אחרת ידבק. אני תוהה אם בכלל הכרתי אותו כמו שאני חושבת שהכרתי. כריסטיאן, מי שסמכתי עליו בכל איבר בגופי, אותו בחור שהשתמש בי, הודה בכך, גנב את הפרויקט שלי וחמק מעונש במשך חמש שנים נמצא ממש כאן. מולי. עיניו מביטות בי באותו זעם מוכר שהופנה כלפי כשזכה בתחרות שקרתה לפני חמש שנים. אני נושמת עמוק כי, אלוקים, בבקשה שאני הוזה, חולמת ואחר כך אהיה בבית משוגעים. לא אכפת לי, העיקר שהרגע הזה לא יקרה. ״מה את אומרת, אמה?״ סטיב אומר ומוציא אותי מהטראנס שנכנסתי אליו כשהבטתי בכריס. כריסטיאן, לא כריס. לא החבר הכי טוב שלי, אלא אדם שאני אמורה לשנוא בכל איבר ואיבר בגופי. ״מה מביא אותך הנה אחרי הפיטורים המפתיעים שלך?״ סטיב אומר ואני מנתקת את קשר העין בנינו. אני מסרבת להפגין חולשה בפניו. להראות שעדיין אכפת לי. כשאני מביטה בסטיב, אני רואה אדם נחמד אך ברגע שהוא יקבל אותי חזרה, ואני מאמינה שכך יקרה, אותו זעם המופנה כלפי כריסטיאן יופנה אליי. אני מכחכחת בגרוני ומתקדמת כמה צעדים קדימה עד שאני מגיעה לשולחן וכריסטיאן כמה צעדים מאחוריי, הרחק משדה הראיה שלי. ״חשבתי,״ מילותיי נקטעות על ידי האחד והיחיד, כריסטיאן. ״לא לימדו אותך לדפוק על הדלת לפני שנכנסים אל החדר?״ הוא יורה ארס לכיווני. אני מרגישה שכריסטיאן נמצא מאחורי ורק כמה סנטימטרים מרחיקים מאיתנו אך בכל זאת אני מרגישה את חמימות גופו עוטפת אותי וחום מוכר מתפשט בגופי, לעזאזל. אני נושמת עמוק. לא נפגשנו חמש שנים, בגללו, וזה המשפט הראשון שהוא אומר לי? אני מסתובבת אליו ומביטה בעיניו הירוקות בכעס שמתחיל לזרום בעורקיי. ״ואותך לא לימדו לא לגנוב?״ אמרתי בכעס ומיד שעשוע הופיע בפניו, הוא פאקינג משועשע מהסיטואציה. מכך שגנב את הפרויקט שהיה אמור לקדם אותי בקריירה. קריירה שמעולם לא רציתי לפני. עיניו יורות חצים של זעם ואני לא מסוגלת יותר להביט בו ולו לשניה אחת יותר ולכן אני מסתובבת ומתרחקת ממנו בכמה צעדים, כמה שיותר רחוק וכמה שיותר קרוב אל השולחן של סטיב. אני מנסה לשכוח ממנו, מנוכחותו אך זה בלתי אפשרי. הוא כאן, נוכח. סטיב מתעלם מחילופי הדיבורים בנינו ומסמן לי לדבר. אני בולעת רוק ואומרת, ״רציתי לשאול אם המשרה עדיין פנויה. מכיוון שעבדתי כאן לפני ולא ראיתי שהעסקת אף אחד,״ הוא נאנח בקולניות וקם מכיסאו. ״אני מצטער, המשרה לא פנויה.״ אני מהנהנת בהבנה, אך מבואסת כי עכשיו אני אאלץ לנוע ממקום עבודה אחד לאחר. ״תודה.״ אמרתי בכל זאת וחיוך מתחיל להתפשט על פניו. ״תמיד.״ לשניה, אני שוכחת את נוכחותו של הבן זונה אך הוא מכחכח בגרונו ומודיע על נוכחותו המרה. ״תעבדי אצלי.״ הוא אומר בהחלטיות, כאילו אין לי שום מילה בעניין. כאילו אני חפץ שמוצע למכירה והוא מכריז עליו כשלו. כשאני מסיבה את מבטי מסטיב, אני מבחינה שכריסטיאן לא מרוצה מאמירת דבריו. אני מזעיפה פנים כי אם אתה לא רוצה, למה להציע מלכתחילה, דביל. ״אני לא צריכה את העבודה שלך ולא את הניחומים שלך, גנב.״ אני אומרת בקול רם וברור, מסתובבת אל עבר הדלת אך לפני שאני יוצאת, אני דופקת על הדלת שלוש פעמים ומביטה בפניו כשאני אומרת, ״מרוצה?״ חיוכו מתרחב לחיוך ממזרי שפעם אהבתי כל כך ואומר, ״ההצעה בתוקף.״ גלגלתי עיניים וטרקתי את הדלת מאחוריי. אמנם אני מקרינה רוגע מבחוץ אך בפנים אני פאקינג בלגן שלם. אני ממהרת לצאת מהבניין הרחק מכריסטיאן. לנשום את אותו אוויר, לשהות באותו חדר איתו שוב זה יותר מדי בשבילי. לראות אותו שוב לאחר חמש שנים שלא ראיתי אותו, ששמעתי עליו לפעמים מאחותו או מהאינטרנט? זה יותר מדי ליום אחד. ומה אני אמורה לעשות עכשיו? הרי אני לא מכירה עבודות באזור חוץ מהבניינים של כריסטיאן שעוסקים בתחום שהתמחיתי בו.
והוא הציע לך עבודה שם, אני מזכירה לעצמי. אבל האגו שלי לא מוכן להיענות בחיוב להצעה שלו. לא אחרי מה שעשה לי.
זה קרה לפני חמש שנים, תתבגרי. הקול השני והראשון מתווכחים במוחי, יוצרים מערבולת רגשות ותהיות שאני לא מסוגלת להכיל, להתמודד איתן כרגע. עם בואו של כריסטיאן לחיי הקולות במוחי חוזרים ורבים ולא עוזבים, לא משחררים. אך אני מתכוונת לתת להם לעזוב מכיוון שאני לא הולכת להיענות להצעתו בחיוב. לא אוכל להסתובב בבניין המשרדים שלו מבלי לתהות האם היה לו בכלל אכפת, האם הוא זוכר למה עולל כי היום, זה היה נראה שלא היה לו בכלל זכר למה שקרה, למה עולל. היה ברור לעין שכריסטיאן לא רצה בכלל לבטא את ההצעה שלו, אז למה הוא הציע זאת מלכתחילה?

♡