כשהשמיים נופלים

אמה: 3

יומיים חלפו להם כהרף עין. לא הרגשתי את היומיים האלה. בארבעים ושמונה השעות האחרונות המחשבות, הזעם והטינה, בלבול ותהייה השתלטו על מוחי ולא שחררו. תוך כדי, חיפשתי עבודה אך ללא הצלחה נכנעתי והנחתי לסדרה להתנגן בנטפליקס. אני לא אשקר שהצעתו של כריסטיאן הסתחררה בראשי שוב ושוב עד שכמעט שקלתי להוריד את האגו והעקשנות וללכת אל משרדו. אך אני יותר חזקה מזה. לא אכנע לממזר. בארבעים ושמונה השעות הזעם והטינה שלי כלפיו חזרו. זה כאילו הוא חזר לחיי שוב, השתלט על מוחי ואחז בו עד שהמילה כריסטיאן היא היחידה שנמצאת שם, היחידה שאני שומעת והיחידה שאני רואה. כשראיתי אותו לראשונה מזה חמש שנים, נזכרתי כמה הכעס השתלט עליי בימים ההם. עבדתי על הפרויקט שלי ימים ולילות. לא ישנתי מרוב שהייתי חולת עבודה. רציתי להצליח כל כך. רציתי את ההצלחה הזאת מכיוון שההצלחה של העבודה הזאת הייתה מצליחה לא להעסיק את מחשבותי במה שאני באמת רוצה לעסוק בו - משחק. ואולי... אולי לא הייתי מביכה את עצמי על זה שאפילו ניסיתי להתקבל אל הבית ספר למשחק לפני כמה ימים. יומיים של עינוי עברו עליי, יומיים שנקראו כריסטיאן והמחשבות הארורות שלי. למה הוא היה במשרד של סטיב באותו יום? אין לו מה לחפש שם. המחשבות ממשיכות ואני לא מפסיקה לתהות על מה היה קורה לולא כריסטיאן לא היה משתמש בי, גונב את הפרויקט שלי. האם היינו חיים ׳באושר ועושר עד עצם היום הזה׳ ? האם היינו חיים יחד, עובדים יחד, יוצאים וחיים יחד ללא בעיות. אך אני מניחה שזה היה קורה אך ורק בעולם מקביל, בעולמות של מארוול ודי-סי.
אבל לעזאזל.
הוא גנב את הפרויקט שלי, השתמש בי, אני לא אמורה לחשוב עליו בכלל אלא לשנוא אותו בכל איבר בגופי. אני נאנחת. ובכך, בשניה אחת בלבד מחשבותיי הן האויב הכי גדול שלי.
השמיים אפרוריים וקריר בחוץ כשאני מביטה דרך החלון שבחדרי. אני מתמתחת במיטה ומוצאת את עצמי תוהה לעצמי מה אעשה עכשיו. כמעט חודש עבר שבהם אני מובטלת ואני צריכה להחליט מה אני עושה. אני קמה בשעות הצהריים המאוחרות ועולה לישון בשעות שאני אמורה לקום בהם לעבודה. התפטרתי לפני כחודש ועכשיו אני מתחרטת על ההחלטה הפזיזה שלי כי המשרה תפוסה וראיתי את האדם שאני אמורה לשנוא בכל ליבי אך לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו ולעזאזל, אולי אם לא הייתי כל כך פזיזה לא הייתי בכלל רואה אותו ולא הייתי עכשיו אוכלת את עצמי במחשבות האם להיענות להצעתו בחיוב או לא.
קמתי מהמיטה, מבולגנת כמו השעות שינה שלי. השלמתי שעות שינה לכל החיים בכמה שבועות שחלפו, אבל עם זאת, אני מאמינה שאין דבר כזה לישון יותר מדי. חודש הבא, המשכורת שלי תיגמר ואהיה חייבת לעבוד אחרת אצטרך לטוס חזרה אל בית הוריי וזה לא בא בחשבון.
אני מביטה בטלפון בהלם כשאני מתיישבת על הספה בעייפות. עיניי נפקחות כשאני מבחינה בשלושים ושמונה שיחות שלא נענו וכמה הודעות מליה. אני מתקשרת אליה בחזרה יותר מדי מהר. אני חוששת שלהשאיר לה הודעה אחת ולכבות את הטלפון באותה השניה זה לא דבר נבון לעשות. לפני שעליתי לישון, כתבתי לה שהמשרה לא פנויה. לא ראיתי אותה ברגע שיצאתי מהמשרד ולא הספקתי לספר לה על כך שהמשרה תפוסה כי היא טסה לנסיעת עסקים עם סטיב.
אני מתקשרת אליה והיא עונה בצלצול הראשון.
״איפה את תגידי לי?!״
״אני דאגתי. התקשרתי והשארתי לך מיליון הודעות!״ היא אומרת בדאגה אמיתית.
״הכל טוב, אני מבטיחה.״ אמרתי בניסיון להרגיע אותה. אני נשבעת שהיא מתנהגת כאילו אני ילדה בת עשר והיא המבוגר האחראי.
״יופי! כי שלחתי את אחי לכתובת שלך. תבטיחי לי שתסכימי לכל הצעה שהוא יציע לך. כי אחרי שכתבת שלא מצאת עבודה-״ אני קוטעת אותה כשאני מעכלת את מילותיה. ״עצרי רגע, כריסטיאן בדרך לכאן?״ אני שואלת כשעיניי נפקחות לרווחה.
לעזאזל.
״את לא ענית! הייתי חייבת לשלוח מישהו שיבדוק אם יש לך דופק. את יודעת שאני בספרד עם סטיב.״ נאנחתי. ליה טסה אתמול לספרד לטיסת עסקים לכמה שבועות אם לא לחודש עם הבוס שלה. ״ואת חייבת לי הסברים, ג׳ונסון. מה עם הבית ספר למשחק? ו-״ אני קוטעת אותה כשהיא משנה נושא שיחה כמו סופת הוריקן. אלוקים. ״התכוונתי לספר לך, פשוט לא רציתי שתדאגי. אני מצטערת.״ היא נאנחת ונרגעת במקצה למשמע דבריי. ״הדאגה שלך, היא הדאגה שלי, אם. אל תסתירי ממני כלום.״ היא אומרת, רגועה ואני לא יכולה שלא לחייך אך כמו שהחיוך הגיע, כך הוא נמחק כשהיא אומרת את הדבר הבא, ״אם את באמת מצטערת אז תבטיחי לי שתגידי כן להצעה שלו.״ לעזאזל, הם באמת אחים. קולה סמכותי כמוהו כשהיא קובעת עובדות, גם אם הן לא נכונות, ליה תמיד תשכנע אותך שהן כן. היא יכולה לשכנע אדם שמקובע בדעתו בתוך שניות ספורות. ״איזו הצעה?״ נכנעתי מראש. לא אוכל לשכנע אותה אחרת עד שאומר את מה שהיא רוצה. ״תבטיחי שתגידי כן. בשבילי.״
״אני מבטיחה.״ אמרתי והיא נשמעת מרוצה. שנינו מסיימות לדבר ומנתקות. מהי ההצעה? הסקרנות גוברת עוד ועוד שהזמן חולף וכריסטיאן לא מגיע.
איזה הצעה כבר יכולה להיות?
השעה שמונה בערב מגיעה, אני מחליטה לצאת להסתובב מעט, לשאוף אוויר. אוקטובר בפתח וזה אומר שקר בחוץ, העננים אפורים והאווירה אפרורית וכיפית לטיול בפארק. חורף זו העונה האהובה עליי בשנה. ריח הגשם, הגשם, הבגדים, הקרירות. כשאני מתאפרת אני שומעת את הפעמון מצלצל ואני ניגשת אל הדלת ופותחת אותה. אדם בחליפה, גובה מטר תשעים, הורס מכמה בחינות נשען על משקוף הדלת בשעשוע כשהוא בוחן אותי בחיוך, מרוצה מעצמו כשאומר, ״ליה שלחה אותי לבדוק אם יש לך דופק,״ כריסטיאן שולח את ידו, ברוב חוצפתו, אל הדופק בצווארי. ״יש דופק, אך אני חושש שאת נרגשת שאני כאן.״ הוא מחייך. בן זונה. ״כן, דוקטור. אתה גורם לי להתקף לב.״ אני אומרת בדרמטיות, מגלגלת עיניים ומשאירה את הדלת פתוחה לרווחה.
תודה רבה, ליה. אני לא מאשימה אותה, לא סיפרתי לה על עברנו כי לא רציתי לערב אותה. אך בשניה הזאת, אני מתחרטת שלא סיפרתי. הוא עמד שם, בפתח הדירה שלי, יפה כל כך שזה כואב, עם חיוך על פניו כאילו דבר לא קרה. כאילו אין לנו עבר כלל. סתם שני חברים.
חברים.
אני נאנחת כשאני מתיישבת בשידת האיפור שלי ומנסה להמשיך להתאפר מבלי הסחות דעת. במיוחד הסחות דעת שאני אמורה פאקינג לשנוא. אני שומעת את הדלת נטרקת, בוודאי הוא הלך.
תודה לאל.
אני טופחת קלות עם המברשת של הסומק על לחיי.
״לאן את הולכת?״
״שיט!״ מהבהלה, הסומק נופל על הרצפה ונשבר.
״מאה שבעים שקל!״ מאה שבעים שקל הלכו לפח. אני מסתובבת אליו ומזעיפה פנים. ״מאה שבעים שקל לקופסא ורודה?״ הוא מביט בסומק שנפל מידי ואני לא יכולה שלא לצחוק. הבחור לא יודע מה זה סומק? אני מבחינה שהוא נאבק בחיוך אך לבסוף אומר, ״מה מצחיק כל כך?״ הוא מתעניין ומתקרב אליי.
״התעודת בגרות שלך יותר טובה משל איינשטין אבל אתה לא יודע מה זה סומק?״ אני צוחקת עוד יותר כשהוא מכווץ גבות, מבולבל לגמרי.
״אתה חייב לי מאה שבעים שקל, אדוני. בעצם, תעשה את זה מאתיים, אני צריכה דמי משלוח.״ הוא מגלגל את עיניו היפות וממלמל ״מה שתרצי.״ אני מחייכת בשביעות רצון ולוקחת מגבון והוא עוזר לי לנקות את הבלגן שעשה. טוב, אני.
אנחנו מסיימים לנקות ואני לוקחת את כל המגבונים לפח. ״לאן את הולכת?״ הוא מתעקש. ״לצאת החוצה. הדירה אירחה לי לחברה יותר מדי זמן. אני חייבת להתאוורר קצת.״ אני חוזרת לחדר והוא בעקבותיי. אני מתיישבת על הכיסא וממשיכה להתאפר. מה אני אמורה להרגיש? מוזר, אי נוחות? אך איני מרגישה דבר מאותם דברים. אני לא מרגישה מוזר או אי נוחות אלא להפך. אני מרגישה כאילו הפרויקט לא קרה כלל. אני מרגישה שנשארנו חברים וכל הזמן שחלף וגניבת הפרויקט היה בסך הכל חלום רע וארוך, תקופת זמן שלא התרחשה בכלל. אבל אני לא יכולה להרגיש ככה. ולכן, אני לוקחת נשימה ומעיפה את המחשבה המטופשת הזאת מראשי כמו משב רוח באמצע החורף המקפיא. הוא מכחכח בגרונו ואומר, ״הבית שלי בדרך לפארק, רוצה לבוא איתי?״ אני יודעת שזה לא רעיון טוב, אך אשמח לשם שינוי לא לשלם לאובר הפעם. ״במקום לשלם לאובר? בשמחה.״ אמרתי והוצאתי את השקר שלי, כי האמת היא שאני רוצה את החבר שלי בחזרה אבל האגו שלי לא מרשה לשחרר מהפרויקט. זה לא שרציתי את הפרויקט, אבל בכל זאת. ״אחכה למטה.״ הוא אומר ויוצא מהדירה שלי. אני מסיימת להתארגן, בוחנת את הבגדים שלי במראה בפעם האחרונה ויוצאת. לבשתי חולצה לבנה ארוכה צמודה ומעל ג׳קט שחור, מגפיים, חצאית מיני וגרביונים שחורים.
כשאני יוצאת מהדירה אני מבחינה שכריסטיאן נשען על רכבו השחור ומדבר בטלפון. ״זזים?״ אני שואלת כשאני מגיעה אליו ומרשה לעצמי לבחון אותו. הקו האחרון שאני מציבה לעצמי, אני מבטיחה להיגיון שלי. הוא לבוש בדיוק כמו בפעם הקודמת שראיתי אותו, רק הפעם בלי הג׳קט של החליפה. מכנס כחול איכותי וחולצה מכופתרת אך החולצה לא מכופתרת עד הסוף, שני הכפתורים הראשונים פתוחים, שרווליו מופשלים עד מרפקיו. חולצתו מוכנסת אל מכנסיו והוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו מלפני חמש שנים, אך בוגר יותר, עם טיפה זיפים ועייף יותר. הוא מנתק את השיחה, פותח את הדלת בשבילי ואני נכנסת. הוא עוקף את הרכב ונכנס גם הוא. ״סנטרל פארק?״ הוא שואל ואני מהמהמת בחיוב. הוא שם את השיר Moonlight של צ׳ייס אטלנטיק ומתחיל בנסיעה. אני פותחת את החלון והרוח נכנסת אל הרכב, שערי מתנופף ברוח ואני נהנית מהאוויר הקריר שבחוץ. לאחר כמה זמן הגענו אל הפארק, כריסטיאן עוצר ומולי אני רואה את כל האנשים שנמצאים בפארק. חלקם מטיילים, הולכים, אוכלים ונהנים. אני פותחת את הדלת ויוצאת מהרכב. ״תודה, כריסטיאן.״ מלמלתי כשסגרתי את הדלת. אני מפנה את גבי אליו ומתחילה ללכת אל תוך הפארק היפה אך קולו החם עוצר אותי, עוטף אותי בחמימות שלא אמורה להיות שם. ״אמה,״ ולמשמע קולו קורא בשמי, אני עוצרת ומסתובבת רק כדי לראות אותו יוצא מהרכב והולך לכיווני. הוא מכחכח בגרונו, נראה טיפה... נבוך? ״תרצי אולי שנדבר?״ הוא שואל ואני מרימה גבות. גם כשהכרתי אותו, כריסטיאן בחיים לא היסס או היה נבוך בסביבתי וזה גורם לי לתהות אם קרה משהו.
זה לא עניינך. אותו קול בראשי אומר. אני נוטה להסכים איתו. אסור לי להגיב בחיוב. הלב שלי צורח כן, אבל המוח שלי יודע שזה לא רעיון טוב, שאסור לי להיות לידו כי אני חוששת שיש לי רגשות לא פתורים איתו. ואני לא מחפשת להרחיב את אותם רגשות, רק לזרוק אותם הרחק ממני, גם אם זה אומר להדחיק אותם. גם כעס וגם שנאה הם אלה שמובילים אותי כשאני רואה את כריסטיאן, אך בנוסף יש את הרגשות הלא פתורים שאני מנסה להדחיק. יש דברים לא פתורים בנינו ואני מניחה שהוא יודע את זה. או שהוא פשוט מניאק שלא זוכר דבר ממה שעולל לי. אני עדיין לא מבינה למה הוא גנב לי את הפרויקט. היינו חברים, יותר מחברים, אך אותו יום שינה את המחשבה הזאת בסוויטץ׳ אחד. היססתי. ״תראה,״ הוא קוטע אותי. ״בלי לדבר.״ אני נאבקת לומר לו לא, אך אני לא יכולה. עינינו ננעלות והלב שלי מפרפר לאותה הרגשה מוכרת כשנהג להסתכל על עיניי כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. אני מכחכחת בגרוני ומתחילה ללכת לפני שאגיד משהו טיפשי על העיניים שלו, על הפרויקט, או יותר גרוע, על פאקינג רגשות. ״אבל שלא תחשוב שאתה לא תהיה חייב לי את המאתיים שקל האלו.״ אני מזכירה את מה שקרה עם הסומק בדירה לפני כמה שעות, אני שומעת אותו צוחק ומתחיל ללכת אחריי עד ששנינו הולכים באותו קצב. טוב, אני מניחה שהוא מעט את קצבו כדי להתאים לשלי. הפארק מוקף בפרחים בכל מיני צבעים. המגפיים שלי פוגעות בשלוליות בכל פעם שאני דורכת על המדרכה. דממה, שלווה אופפת אותי כששנינו הולכים זה לצד זה. מחשבה כל כך גרועה.
יש לי הרבה שאלות לשאול אותו עד שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, אך איני יודעת האם הוא יענה עליהן או שימצא דרך לברוח מהן או ההפך שהוא לא יברח, יענה עליהן ונפתור יחד הכל. אם רק האגו היה מאפשר לי.
אני מניחה שהשאלות יכולות לחכות. אני רק רוצה להתנתק מהמציאות. להתנתק מהעובדה שעדיין לא מצאתי עבודה ורוב הסיכויים שאצטרך לחזור אל בית הוריי ורק לחכות אל ההקנטות והמילים שאני לא מצליחה ואכזבה למשפחה. אני רק רוצה להביט סביבי, לשכוח ממה שקרה בנינו, את הוריי ולהיות כאן, בין האנשים והסורגים של הפארק שמכניסים אותי לתוך בועה של בריחה מהמציאות. הרוח הקרירה פוגעת בפניי כשאנחנו מסתובבים בדממה נינוחה. תמיד כשיש שקט, אני מרבה למלא את הדממה כדי לא להרגיש מבוכה אך תמיד עם כריסטיאן לא הרגשתי צורך למלא את הדממה וכך קורה עכשיו. השתיקה נעימה לשנינו ואיני רוצה להרוס דבר.
לאחר כמה זמן, אני מביטה בשעוני ומבחינה שחלפה לה שעה שלמה. הזמן עבר מהר, כמעט עשר בלילה. אני מביטה בכריסטיאן כשהוא מתמתח. חזרנו אל המכונית ושאלתי, ״עייף?״ שברתי את הדממה, לא בטוחה למה אני מנסה מלכתחילה לדבר איתו. עכשיו, כשיצאנו מהפארק, מכל הסורגים, מהבועה שחייתי בה בשעה שעברה, השלווה נעלמה ואיתה חזרו מחשבות על גבי מחשבות שעולות במוחי ולא נותנות לי מנוחה.
מה אנחנו עושים? למה אני כאן? למה הוא כאן. איתי.
״להיות בתוך העבודה 24/7 מעייף.״ הוא אומר כשנכנס למכונית אחריי.
הנסיעה חולפת בעוד שקט נינוח וכשאנחנו מגיעים לבניין שלי אני אומרת, ״תודה על,״ על הנסיעה? על זה שהסתובב איתי? הוא רק מהנהן כשאני לא ממשיכה את המשפט וחיוך קטן מתנוסס על פניו אך רק לשניה אחת והוא חוזר להבעת פנים ניטרלית.
כשאני אוחזת בידית הוא מניח את ידו על ידי ועוצר אותי מלצאת. מגעו מחזיר אותי ללילה לפני שהוא גנב את הפרויקט שלי, כשהוא נישק אותי בעדינות ושליטה יחד. לילה לפני שאיבדתי הכל. את העבודה שלי. חברי הטוב. ואולי בן זוג. ״אני יכול לגנוב עוד דקה מהלילה שלך?״ הוא מוציא אותי ממחשבותיי ואני שוברת את המגע בנינו. ״אני חושבת שגנבת יותר מדי דברים במשך השנים.״
את הפרויקט.
את החבר הכי טוב שלי.
את הלב שלי.
הוא מצמיד את שפתיו ואני חוששת שלא הייתי אמורה לומר זאת, אבל בכל זאת לא אראה אותו יותר כך שזה לא משנה. ״אפשר ביום אחר?״ שאלתי, כי אם הוא רוצה לדבר עכשיו על העבר הכוחות שלי אזלו ליום אחד. היום שלי היה לא נורא יחסית לזה שכריסטיאן נמצא איתי, ולדבר על מה שקרה לפני חמש שנים רק יחמיר את היום ויהפוך אותו בשניה אחת לגרוע.
״אני אדבר מהר.״ הוא מבטיח. ״יש לך עבודה?״ הוא אומר ולא מבזבז ולו דקה נוספת. ״אני מחפשת.״ אמרתי, למרות שהתייאשתי מהחיפוש כי לא מצאתי כלום. כאילו תחום האדריכלות נעלם מפני השטח ולא נשאר עבודות בתחום הזה. הוא מהנהן וכשאני מביטה בו הוא שובר את השתיקה ומפתיע אותי כשאומר במעט שעשוע, ״אם אציע לך לעבוד במשרד שלי, אותה משרה כמו סטיב, תייבשי אותי שוב או שתסכימי?״
♡