כשהשמיים נופלים

אמה: 19

ביום למחרת אני נכנסת אל המשרד בציפייה רבה למה שיקרה היום. לאיך כריסטיאן ואני נתנהג כשנראה אחד את השני. האם התנהגותו תהיה דומה ללפני שבוע, קר ואדיש, נחוש לפטר אותי. או ההפך, יתנהג אליי כמו שהוא מתנהג אל כל העובדים שלו, בכבוד. שהוא ישים את הידידות שהתפתחה בנינו לפני הכל, לפני העבודה. ונפסיק להעמיד פנים שאנחנו שונאים אחד את השני כי אף פעם לא היה בינינו באמת שנאה אמיתית. גם כשהוא גנב את הפרויקט שלי, לא שנאתי אותו בכל ליבי, כי מסיבה מסוימת לא יכולתי.
כשאני עומדת להיכנס אל המטבח כדי להכין לי קפה בשביל לפתוח את הבוקר בצורה טובה יותר, להוריד את כל הלחץ מהיום הזה, אני מבחינה בכל מיני אנשים עם חליפות בכל מיני צבעים. שחור, אפור, לבן ובז׳. וכולם ביחד יוצאים ממשרדו של כריסטיאן. אני מניחה שהם יצאו מישיבת עסקים איתו. ניכר על פניהם שהם מאושרים ומרוצים כשכריסטיאן לוחץ את ידיהם ונכנס חזרה אל המשרד. לאחר כמה דקות שאני מוודא שכולם יצאו מהמשרד שלו, אני נכנסת. אני מכחכחת בגרוני כשכריסטיאן עסוק במחשב כדי להסב את תשומת ליבו אליי. כשהוא מרים את ראשו מהמחשב ומבחין בי, קצה פיו מתעקל לחיוך יפיפה.
״מי אלה האנשים עם החליפות?״
״הגברים בשחור.״ אני מגלגלת עיניים למשמע תשובתו מהסרט המוכר.
״ועכשיו באמת?״ הוא מתעלם משני השאלות שלי כשהוא מקניט אותי כשהוא אומר, ״אני רואה שלא הקשבת לעצה שלי להרבה זמן. חבל, אהבתי כשצייתת לי.״ הוא אומר בשעשוע ואני מגחכת. הוא קם מכיסאו, מתקדם אליי ומביט בי. אני מנסה להסתיר את הרגשות שלי כי כשהוא מביט בי כך, מבטו מראה כל כך הרבה. כל כך הרבה רגשות מוסתרים בעיניו. הוא מביט בי כאילו אני הבחורה היחידה שחשובה, כאילו אני הבחורה שהוא יסתכל עליה בחדר מלא בנשים אחרות. אני מנסה, מנסה לא לחשוב על רגשותיי, מנסה לחשוב שאנחנו רק ידידים, אבל זה קשה. בייחוד לכך שאני אשמה, אני הבאתי אותנו לאיזור החברים בלבד. אני דוחסת את הרגשות שלי לתוך המגירה המוכרת וסוגרת אותה, מחביאה אותה עמוק בליבי. ״את מדהימה אותי בכל פעם מחדש, נסיכה.״
״על מה אתה מדבר, בוס?״ אני שואלת, מכווצת גבות בתהייה. ״הטיוטה ששלחת לי אתמול,״ הוא מסביר ואני נזכרת שאתמול בערב שלחתי לו את הטיוטה שעבדתי עליה כל היום לבדיקה. ״הייתי צריך לשלוח עבודה, לא משנה איזה, למנהלים של הפרויקט שסטיב ואני, אם את זוכרת אותו,״ הוא נושם עמוק וממשיך, ״מנסים לזכות. שנינו מנסים לזכות בו כבר שנים רבות והטיוטה ששלחת לי, אותה טיוטה שהחלטתי לשלוח להם,״ הוא מביט בי וניצוץ של גאווה נמצא בעיניו. ״הדהימה את כולם, הלסת שלהם הייתה על הרצפה. הם אהבו את הרעיונות שלך, הכתיבה, הכל.״
״אני-״ אני מנסה לעקל את המידע שהוא מסר לי אבל הוא לא עובר בגרוני, אני לא מצליחה לעכל את מילותיו. ציפיתי שהיום יהיה שונה אבל לא ככה, בחיים לא ככה. פנייה חדה אל ההזדמנות השנייה, הזדמנות שלעולם לא קיבלתי בגללו. ״הפרויקט שלנו.״ כריסטיאן מוסיף. אני מעלה חיוך קטן על פניי אבל בזמן שמבחוץ רואים את חיוכי הקטן, רגוע ושלו, אני צורחת מהתרגשות בפנים.
עם הציפייה לקבלת תשובה מהבית ספר למשחק, עם כל הרגשות שאיני מצליחה להכיל, אני מחייכת. יש לי הזדמנות שנייה. אבל האם אני רוצה את ההזדמנות השניה? נרשמתי לבית ספר למשחק, ואני רוצה תשובה. האם התקבלתי או לא. אני מנסה לא להתרכז במחשבה על הבית ספר למשחק, על הפחד, ומתרכזת בכך שיש לי עוד הזדמנות להוכיח להוריי שאני יכולה למרות הכל. למרות שאינם מדברים איתי, למרות שגם אני לא התקשרתי כלל. אני בולעת רוק ומביטה בו, מרגישה בנוח לחבק אותו. אני קופצת באושר אל זרועותיו כשריחו חובק אותי כשאני כורכת את ידי סביב מותנו. אני מרגישה אותו קופא מתחתיי כשידיו רופפות על מותני ואני מרגישה כאילו אני מחבקת את פסל החירות. אני מגחכת מעט. הכנסתי אותנו למצב מביך אני מבינה. אבל הפרויקט שלנו, איני יכולה לשמוח יותר. זה אומר שאנהל אותו. פרויקט שלם. כמו שהגיע לי לפני חמש שנים. ״והשונאים נהפכים לאוהבים. כמה רומנטי.״ אני שומעת את קולו של ג׳ייסון כשהוא נכנס אל המשרד ומשחררת את הפסל שלי מהחיבוק כשאני מכחכחת בגרוני. כריסטיאן עדיין שותק כשג׳ייסון טורק את הדלת ונכנס אל המשרד לכיוונינו. אני מעמידה פנים שהשניות הקודמות ודבריו של ג׳ייסון לא קרו כלל, כאילו רוח סערה העיפה הכל ולא השאירה דבר מלבד הריסות. ״אני-״ כריסטיאן קוטע אותי. ״סיפרתי לה על הפרויקט.״ ג׳ייסון מהנהן לכיוון כריסטיאן כשחיוך פרוס על פניו. ״הפרויקט שלך, ילדה.״ הוא מתקדם לעברי ונראה יותר מתרגש ממני. כריסטיאן מכחכח בגרונו ומביט בנו כשאומר, ״אני הייתי רוצה לנהל את הפרויקט במקומך.״ החיוך על פני ועל פניו של ג׳ייסון נמחק, נעלם כאילו מעולם לא היה. החיוך הולך ודועך, שוקע בתוך הים הגדול כשמילותיו מתחלחלות בי. אם כבר מדברים על פניות חדות בחיי, אני חוששת שאני אקבל את התואר של מלכת האי ציפייה בחיים. ״לפחות הפעם אתה מבקש.״ אני יורקת בזעם. הוא רוצה לנהל את הפרויקט שאני זכיתי בו ביושרה, שוב. ההיסטוריה חוזרת על עצמה לעזאזל. אבל מה שבאמת אני חושבת עליו עכשיו, הוא שנכשלנו במבחן, הוא נכשל. אני סתומה. באמת חשבתי שאכפת לו, באמת חשבתי שהסוף שבוע הזה שינה משהו, רגש כלשהו אצלו אבל לא, ליבו עדיין שחור. והבעיה היא, שהוא שחור אך ורק כלפיי. כשאני חושבת על הפרויקט הזה, הפרויקט השני, אני לא באמת רוצה אותו. וגם לעולם לא רציתי את הראשון בכל מקרה. הייתי נותנת לו לנהל את הפרויקט כולו, באמת ובתמים. אבל עכשיו, אני אאחוז בפרויקט המזוין הזה כאילו חיי תלויים בכך. אני מסתובבת אליו, מנסה למצוא הומור בעיניו, אך הוא רציני, פאקינג רציני. ״שאני אבין, אתה רוצה לנהל את הפרויקט, בלעדיי? הפרויקט שלי?״ לסתו מתהדקת והוא עוטה מסכה. כל הקלילות והחיוכים מלפני כמה דקות, הבועה שחיינו בה בסוף השבוע הזה, הכל נעלם. הבועה התפוצצה כמו שחששתי. הוא חזר להיות הבוס שנחוש בדעתו לגרום לי להשתגע מזעם ולהתפטר. לא הייתי צריכה להיות תמימה כזאת. ״כן.״ הוא עונה במילה פשוטה, אדיש כתמיד. מילה אחת פשוטה שמעבירה זעם בכל גופי. ״אני חשבתי,״ אני בולעת רוק וגם כן את הדמעות הארורות כשאני לא מסוגלת לדבר, להמשיך את המשפט. לא אתן לו לראות אותי נשברת אבל לעזאזל, זה פאקינג שובר את ליבי לחתיכות כשאני מסתכלת עליו. ״חשבתי שרצית שנחזור למה שהיינו-״ הוא קוטע אותי וזעמי שוקע בתוך הנהר השומם כשהוא אומר ללא רגש, ״חשבת לא נכון, אמה. אני צריך את הפרויקט הזה, בלעדייך.״ אני נושמת עמוק, שומעת את ליבי נשבר כמו שכוס זכוכית נשברת לחתיכות. כלום לא מספיק בשבילו. שום דבר לא חשוב לו, רק העבודה המזוינת. אני באה להגיב אבל ג׳ייסון מקדים אותי ומפתיע אותי עם מילותיו המגוננות. ״אתה פאקינג צוחק עליי כריסטיאן? פאקינג שוב פעם.״ כשאני מעיפה מבט בג׳ייסון, הוא מזעיף פנים לעברו של חברו הטוב. ״הפרויקט הזה ישנה הכל, שבוע שעבר שינה את החיים שלך כריסטיאן. אני צריך להזכיר לך שבזכותה קיבלת את הפרויקט הארור?״ יש במילותיו עוד משהו, מילים שאיני מבינה, שאני כנראה לא אמורה להבין. מילים שרק שניהם מבינים אבל עם זאת, מילותיו גוררות את כל האפלה והזעם שהצטבר בתוכי, שמתחילה להתמלא בליבי ומביאה איתה אור. תודה לך, ג׳ייסון. ״אתה חייב לתת לה להוביל את הפרויקט.״
״אתה צריך להקשיב לחבר שלך כריסטיאן. הרי בשביל מה יש חברים?״ אני מפסיקה. ״לא בשביל לתקוע להם סכין בגב, תהיה בטוח בזה.״ אני ממלמלת אבל הוא מתעלם משנינו, שותק. כאילו אנחנו בסך הכל נמלים קטנות בעולם הגדול, בעולם שלו. ג׳ייסון נאנח אנחה דרמטית. ״בדיוק אתמול סיפרת לי-״
״ג׳ייסון.״ כריסטיאן קוטע אותו וזעם נשמע בקולו אך פניו נטולות הבעה, עדיין אדישות. ״לעזאזל, אחי.״ ג׳ייסון צוחק כשכריסטיאן יורה אליו מבט שאומר שהוא ירצח אותו מאוחר יותר. כריסטיאן פונה אליי ונאנח כשאומר באי רצון, ״הפרויקט ינוהל על ידי, אבל לפני זה אני רוצה שתחשבי אם את רוצה את הפרויקט. ועכשיו שניכם צאו מהמשרד שלי.״ הוא הולך אל הכיסא שלו, מתיישב ומתעלם משנינו.
״אני רוצה.״ אני לא, לא באמת. אני רוצה את התשובה שלי מהבית ספר למשחק. אני רוצה לשחק, להיות שחקנית ולא לשבת ולסרטט בתים מזוינים. זה לא התשוקה שלי, זה לא החלום שלי, זה לא מה שאני רוצה לעשות למחייה. ״יש לך שבוע. אתם מחכים להזמנה מיוחדת? תצאו.״ הוא קובע, לא משאיר מקום לדיון.
מחוץ למשרד ג׳ייסון תופס אותי בידי וממלמל, ״מה לעזאזל הבעיה שלו?״
״אל תשאל אותי, אני רק הכלי במשחק שלו.״
הכלי במשחק שלי.
הכלי במשחק שלו. מילותיו חוזרות אליי, אותן מילים מלפני חמש שנים כשהוא גנב את הפרויקט שלי. הייתי כלי במשחק שלו ואני עדיין עושה את אותה טעות מזוינת כשאני כאן, מנסה להתחבר אליו. רגשות ארורים.
הייתי כלי במשחק שלו, ונשארתי כזאת.
כשכריסטיאן אמר שהוא רוצה את הפרויקט, הרגשתי תחושת דז׳ה וו מכה בי כמו ברק שמכה בשמיים ביום גשום. הרגשתי כאילו חזרתי חמש שנים אחורה בזמן. חשבתי שהוא אמר את זה תחילה בהומור אבל לא, הוא היה מאה אחוז רציני. כשהבטתי בו יורק את מילותיו בארס הרגשתי שהסוף שבוע שלנו לא קרה בכלל. חשבתי שדמיינתי את הסוף שבוע שלנו, חשבתי שזה היה חלום אחד גדול וטוב אבל לא, הוא קרה. אבל הסוף שבוע חלף ואיתו חזר הבוס הקר שלי. מה קרה? רק אלוקים יודע, לעזאזל. ״ג׳ייסון,״ מלמלתי. ״אתה,״ שתקתי. כשאני מרימה את ראשי אל עיניו, הוא מחייך חצי חיוך. ״אם את מתכוונת לשאול אם אני יודע על העבר שלכם, אני כן.״ לא התכוונתי לשאול את זה, אבל כן תהיתי למה הוא הגן עליי שם. ברור שהוא סיפר לו, פאקינג ברור כשמש. אני נאנחת. ״אתה חושב שהוא ינהל את הפרויקט בלעדיי?״
״הוא נתן לך שבוע. אבל מהיכרותי איתו, הוא יתן לך אם את תחליטי שאת רוצה את הפרויקט.״
״למה אתה חושב ככה?״
״כי אני אלוקים בדמות אדם. אני יודע את העתיד, מותק.״ אני מגלגלת אליו עיניים בחיוך. מילותיו הפתיעו אותי. הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו שהוא יתן לי לנהל את הפרויקט אם רק אבקש. כעסתי אך ורק בגלל מילותיו הארסיות של כריסטיאן, צורת הדיבור שלו. לא מעניין אותי הפרויקט, אני לא רוצה לנהל אותו.
הבוקר, נשלח אליי מייל תשובה מהבית ספר למשחק. לקח להם להשיב לי תשובה במהירות, בדרך כלל לוקח להם מעל לחודשיים, אבל אני לא מתלוננת. התשובה להחלטה העתידית שלי, למה שיקרה, נמצא בתוך המייל הארור הזה. כתוב במילים מפורשות האם כן או לא. חששתי לפתוח את המייל בבוקר, חששתי לראות תשובה שלילית אבל אני יודעת, בכל ליבי שאני רוצה לנסות שוב. לנסות להגשים את חלומי ולא לעמוד מהצד, לצפות בחלומי נעלם מהרקע. ״בואי,״ ג׳ייסון ממלמל, אני לא מבינה לאן אבל אני הולכת בעקבותיו. שנינו נכנסים אל המשרד שלו והוא מתחיל לדבר. ״תראי, כריסטיאן הוא,״ הוא עוצר, משנה את דעתו. אני מתקרבת אליו ושואלת, ״כריסטיאן הוא מה?״
״לא משנה-״
״שיעור לחיים,״ אני קוטעת אותו. ״הדבר האחרון שאומרים לבן אדם זה ׳לא משנה׳, ג׳ייסון. אתה יכול להישרף על שני המילים האלה בקלות בגיהנום.״ הוא צוחק למשמע מילותיי אבל אני רצינית לגמרי. אם התחלת משפט, תסיים אותו. ״אני לא יכול לומר את מה שרציתי, מרוצה?״
״אותו הדבר.״
״אם אני אומר לך את זה אני מסתכן בכך שכריסטיאן יהרוג אותי.״
״שיהיה,״ אני באה לצאת מהמשרד, מבולבלת מהשיחה איתו. מה הוא רצה לומר עליו שהוא כבר לא יכול? המחשבה נטועה במוחי, לא עוזבת. ״ג׳ייסון?״ אני מסתובבת אליו כשאני נזכרת בשיחה המוזרה שהתרחשה בין כריסטיאן לג׳ייסון הבוקר במשרד. הוא מרים את ראשו מהמחשב ואומר, ״תקראי לי ג׳יי, בבקשה.״ אני מהנהנת בחיוך.
״מה הוא אמר לך אתמול?״
״כריסטיאן...״ הוא פוצה את פיו כדי לדבר. אני מניחה שלפחות את זה הוא יספר לי. הוא נאנח בדרמטיות אבל פניו משועשעות כשאומר,
״שיט, אני עלול להישרף בגיהנום.״ אני מגלגלת עיניים כשהוא קורץ לי, לעזאזל. ״אלוקים.״ מלמלתי ויצאתי מהמשרד שלו, סוגרת את הדלת מאחוריי.
כמה מילים פשוטות לא יחריבו את העולם.
♡
כשאני מגיעה אל הדירה של כריסטיאן כל הכוחות עזבו את גופי. הדירה ריקה, כמה מפתיע. בכל פעם שנכנסתי הנה, הרגשתי יותר ויותר בנוח אבל עם מאורעות היום, איני יכולה להרגיש כך. הוא אומר לי להישאר בביתו, שאני לא מפריעה לו כלל, אבל בזמן שאנחנו במשרד הוא קר אליי. איך לעזאזל אשאר כאן עד שאמצא דירה? אני חייבת לעבור דירה, לא אוכל להישאר כאן לנצח. אני נשבעת שכריסטיאן היה אישה בגלגול הקודם שלו. המצבי רוח שלו דומים לאישה בהיריון. אני צריכה תשובה ברורה ממנו, כמו שאני צריכה תשובה מהבית ספר למשחק. כן או לא.
אני עולה על המיטה שלי ולצידי המחשב הנייד. המחשב הנייד שלי ששם טמון התשובות אל עתידי. המחשב שאני חוששת לפתוח ולראות את המילים שכתובות שם.
אני פותחת את המחשב, מקלידה את הסיסמא לאט כדי לדחות את המאוחר. אני נכנסת אל המייל ולא יכולה לתהות כמה מהר הם שלחו לי תשובה. זה הרי אמור לומר לי משהו, לא? אני בולעת רוק ומביטה במייל האחרון שלי, מייל שלא נקרא.
התשובה שלי מהבית ספר למשחק.
אני בוהה בשלושת המילים -
׳לכבוד אמה ג׳ונסון׳ ...
יותר משלושת המילים הללו אני לא רואה את המילים האחרות. המילים נבלעות תחת הכותרת כאילו האדמה בלעה אותן. אני בוהה בשלושת המילים שהולכות לשנות את חיי. מצד אחד, אני רוצה להתקבל, לעזאזל אני רוצה יותר מכל. אבל מצד שני, הפחד טמון בי ואני מקווה שלא קיבלו אותי כלל. פחד ממלא אותי עם המחשבה שאהיה שחקנית. פחד של האם אהיה טובה מספיק, האם אוכל להצליח הכל, האם הביקורות הטובות יגברו על הרעות או שההפך, הרעות יגברו על הטובות. המחשבות זוחלות למוחי, מטיילות ומתרוצצות להן מחדר לחדר. עוברות מאחד לשני.
אני נכנעת, מרימה ידיים כמו שהנבל בסרטים מרים ידיים כשהוא מבין שהטובים ניצחו ונותנים לו מאסר עולם.
אני לוקחת נשימה.
אני נכנסת למייל ו...
♡