כשהשמיים נופלים

אמה: 7

כעבור שבועיים...
שבועיים עברו, ושלושה שבועות מאז שהתחלתי לעבוד במשרד. שבועיים שבהם אני עוסקת באותו הדבר, יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. מעבירה מיילים, קובעת פגישות לאדון ועוד שיט כזה. בכל השבועיים שעברו, הייתי בטוחה שהגישה של כריסטיאן כלפי תשתנה, אך ההפך, היא רק החמירה. בכל השבועיים שעברו הוא העביד אותי כמו שפחה, מריץ אותי ממקום למקום ולא משחרר אותי מוקדם הביתה ולו פעם אחת. תמיד משאיר אותי עד השניה האחרונה במשרד. אני שונאת את זה, אותו. הוא מתחמק ממני, לא מדבר איתי אלא אם כן זה קשור לעבודה או להעביר ביקורת בונה על העבודות שאני עושה. הוא מקשה עליי. בהתחלה חשבתי שזה הנורמל אצלו אך לאט לאט כשהבנתי שכולם במשרד מעריכים ומעריצים אותו, הבחנתי שכל העבודה הקשה שהוא מביא לי, הביקורת, היא בכוונה. הכל בכוונה. כאילו הוא נחוש בליבו לפטר אותי. אני לא מקבלת ממנו מבט, רק את קולו הקר, המאיים והדורש. הוא מתייחס אליי כאילו אני לא מבינה לאיזה עולם נכנסתי, כשהמצב הוא שלמדתי אדריכלות בדיוק כמוהו. בכל פעם מחדש שכריסטיאן מגיע לבחון את העבודות שלי, הוא מעביר ביקורת עליהן ולא מסוגל להחמיא ולו פעם אחת. הוא מתנהג אל כולם בכבוד חוץ ממני. כשמבטי פוגש במבטו הקר הוא מסיט את עיניו כאילו פגש באש ולא רוצה להישרף. כאילו הוא לא יכול להביט בי ולו לשניה אחת יותר.
אני מנסה להיות נחמדה, אבל זה לא אפשרי כשכריסטיאן רייס עומד בדרכך. כולם במשרד מתים עליו, נחושים בדעתם להיות כמוהו בעתידם אך ניכר שיש לו בעיה אך ורק איתי.
העובדים בסדר, האווירה נעימה, כולם בסדר אך הבוס היקר שלי, כריסטיאן הוא שורש הבעיה. אני מנסה להבין למה, למה שהוא יציע לי לעבוד אצלו אם זה נראה שהוא נחוש כל כך לפטר אותי? אין בזה היגיון. אני לא מוצאת שום הסבר שאני יכולה לתת לעצמי חוץ ממה לעזאזל לא בסדר איתו?
בדרכי למשרדו, להביא לו טפסים, אני נתקלת בשון. שון עזר לי בשלושת השבועות מאז שהתקבלתי לעבודה. כשלא הבנתי משהו, הוא היה שם כדי לעזור לי. כשנגמר הקפה, הוא בא איתי לקומה מתחת כדי לקחת קפה לקומה שלנו. הוא אירח לי חברה בהפסקות והתנהג כמו חבר טוב. ״לאן את הולכת?״ שון שואל אותי. ״ומה עם ג׳ון?״ הוא מוסיף ומזכיר לי אותו. אוי, ג׳ון. דיברתי איתו, כמה פעמים למעשה אך אין לנו שום נושא לשיחה. השיחה מובילה למבוי סתום בכל פעם מחדש. הוא בסדר, אני מניחה. אך אין לנו נושאים משותפים. ״למשרד של כריסטיאן. וג׳ון בסדר.״ חייכתי ועקפתי אותו כשאני שומעת אותו קורא מאחוריי, ״זה מה שאני מקבל? בסדר עלוב?״ אני צוחקת ומתקתקת על דלתו של המשרד של כריסטיאן ונכנסת. ״הבאתי את המסמכים שביקשת.״ אמרתי והתקדמתי אל שולחנו מבלי להעיף בו מבט. הוא גם ככה לא טורח להביט בי. ״מה זה?״ הוא אומר, קולו חד כמו להבה של סכין ואני כמעט שומעת בקולו מעט זעם. עיניי זזות אל כיוון אצבעו. פרחים, למעשה זר ורדים שחורים מונח על השולחן ואני מגחכת עם מעט דקירה בלב, שאיני מבינה למה, כשאני אומרת, ״הבחורה שלך הביאה לך ורדים שחורים, ממש כמו הלב שלך, מהמם.״
״הורדים עוקצים ממש כמו המילים שלך, ג׳ונסון.״
״למוות, אני מקווה.״ חייכתי. השתדלתי לא לחייך לידו, וזה היה קל כשלא דיברנו, כשהוא הרכין ראש ושמר על מרחק הגון. אך עכשיו? זה פאקינג קשה. אני מכחכחת בגרוני כשאני מבחינה בפתק לבן על הזר פרחים, עם השם שלי. ״אלא שייכים לי?״ שאלתי בכיווץ גבות. ״כן.״ הוא מכחכח בגרונו כשמוסיף, ״לא ממני. השאירו את זה בשבילך מחוץ לבניין.״ אני מהנהנת ולוקחת את הפתק, פותחת אותו כשכתב שחור, מילה אחת בלבד, תופסת את תשומת ליבי.
לאמה.
שמי חרוט על הפתק בכתב מחובר, ואני מכווצת גבות בתהייה ממי זה יכול להיות. אני פותחת את פי, וסוגרת. חוזרת על הפעולה הזאת כמה וכמה פעמים. ״מה כתוב שם?״ כריסטיאן שואל ואני עונה בבלבול, ״את השם שלי. רק את השם שלי.״ אני מניחה את הפתק על הורדים השחורים. זה קריפי, הייתי אומרת. אולי הם מג׳ון? אני מציעה לעצמי, לא אומרת לכריסטיאן מילה כי אני חוששת, שהוא היה רציני כשאמר שהוא יפטר את ג׳ון אם נצא לדייט ולא הייתי רוצה שפיטוריו יהיו עליי. ״אתה יודע מי הביא אותם לכאן?״ שאלתי אותו, בתקווה לשמוע תשובה חיובית. ״לא. שליח הניח אותם, אמר שהם בשבילך וברח.״ הו. אני מהנהנת. ״תודה,״ הסתובבתי אל הדלת וכשבאתי לצאת הוא אומר, ״את לא רוצה לקחת את הפרחים שלך?״ אני מסתובבת אליו ואומרת, ״לא, תשאיר אותם עם הלב השחור שלך.״ לשניה אחת, אני רואה את פניו מתעוותות בחרטה, כאב, אך בשניה הבאה הבעת פניו משתנה לניטרלית כשהוא אומר, ״אל תשכחי לסיים את הטיוטה.״
♡
למחרת, אור הבוקר מגיעה ושוטפת את כל החדר בקרן שמש. אני מאחרת בפעם הרביעית השבוע. לא הצלחתי לעצום עין במשך כל השבוע שחלף. אני מנסה לא לחשוב עליו, על הבעות פניו שאיני מצליחה לקרוא, על הקור שהוא שולח אליי, הביקורות ויותר מכל, הפרויקט המזוין. מה שאני בטוחה בו במשך השבוע הזה הוא שהמחשבות שלי תמיד נודדות לבסוף אליו. אני לא מבינה למה הוא נחוש לפטר אותי, אך לפעמים הוא משנה סוויטץ׳ במוח שלו ומחליט לפתח איתי שיחה, ומחייך בה, אליי! לא אכפת לי ממנו, אני רק תוהה, למה להתנהג כמו בן זונה, להעביד אותי כמו שפחה, לבקר את העבודות שלי ואז, משום מקום, להחליט לדבר איתי כאילו כלום ושום דבר קרה. כאילו הוא לא מתעלם ממני כמו מאש. מסיט את מבטו כאילו הוא הסתכל על השמש יותר מדי זמן ועיניו כואבות רק מלהסתכל עליי. כריסטיאן רשמית, מזה שלושה שבועות, כמעט ארבעה, תפס בעלות על המחשבות שלי. לקח שק שינה והתגורר שם, הקים פאקינג בית. אני משתדלת לא להביט בו, אך זה קשה כמעט כמו לבחור טעם של גלידה בגלידרייה עם כל המבחר הטעים שיש. אני לא רוצה לחשוב עליו, אבל גם לא לחשוב עליו זה בלתי אפשרי. אני חושבת עליו ורוצה לסטור לעצמי ולו. אני רוצה את התשובות שמגיעות לי, אך לא רוצה לקבל אותן. אני לא החלטית אבל אני מעדיפה להיות לא החלטית מאשר להודות בכך שבכל פעם שאני רואה אותו, פרפרים מתעופפים בבטני, והרגשות המוכרים חוזרים. ברגע שאני מזהה את אותן רגשות אני מיד שולחת אותם הרחק ממני, אל האוקיינוס הגדול. אך בכל פעם מחדש הגאות מחזירה לי את המפתח שהשלכתי אל האוקיינוס ומזכירה לי את מה שאני רוצה לשכוח, את מה שאני רוצה להניח בתוך קופסא, לנעול אותה, ולשכוח מקיומה - הרגשות שלי. אך כשהמפתחות חוזרות בכל פעם מחדש, כאילו זה סימן להשאיר את המגירה פתוחה, לתת לרגשות לצאת החוצה, אני רוצה לקבור את עצמי על ההחלטה שלי להענות בחיוב להצעתו המרה. אבל אני לא אתן ביד שום הון שבעולם שהרגשות שלי יצאו מתוך המגירה. החומות שבניתי עם השנים ישארו חזקים ולא יסדקו גם אם יבואו וישברו אותם בעזרת פטיש. הם לא יצאו משם גם אם אצטרך למות בשבילם, היו בטוחים שאעשה זאת ללא היסוס. הוא גנב את הפרויקט שלי, השתמש בי. אני צריכה לשנוא אותו, לתעב אותו בכל ליבי, אך זה קשה כשבכל פעם המפתחות אל הרגשות שסגרתי בפנים שנים, חוזרים עם הגאות.
אני נכנסת אל המשרד, מעיפה מבט מסביבי בתקווה שאף אחד לא ראה אותי נכנסת באיחור של שעתיים. ״פעם רביעית, אמה.״ אני מזהה את קולו, מסתובבת ומשתיקה את שון מלומר עוד משהו על כך שאיחרתי בקול רם. ״תשתוק. אולי תרצה גם לצעוק את החדשות הרעות ברמקולים?״ אני ממלמלת ומגלגלת עיניים בחיבה. ״איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?״ שנינו צוחקים כשאנחנו הולכים יחד להכין קפה ומפטפטים. ג׳ון וג׳ייסון נכנסים אל המטבח, מדברים על משהו שקשור לעבודה. שון נפרד ממני עם הקפה בידו וחוזר אל המשרד. אני מנסה להתחמק מג׳ון, אך זה לא עובד לי. הוא מרבה לשהות בקומה הזאת הרבה. חוץ מזה, אני חושדת שהוא שלח לי את הורדים השחורים אתמול. או שאני טועה, או שהוא פשוט מחכה לתשובה ממני, סימן. אני מסתובבת אליו וקוראת בשמו, מחליטה לשאול אותו על הפרחים. ״ג׳ון,״ כשהוא מסתובב, חיוך קורן מפניו. ״רציתי לשאול-״ ג׳ייסון קוטע את דבריי. ״ג׳ון, אנחנו צריכים ללכת.״ הסתובבתי אל ג׳ייסון. הוא נראה מעט עצבני. ״תלך, אני אבוא בעוד דקה.״ ג׳ייסון מגלגל עיניים בחוסר מקצועיות ושם עוד כפית סוכר בקפה שלו. ג׳ון ממקד בי את כל תשומת ליבו כשאני אומרת, ״הורדים השחורים, הם ממך?״ לא ידעתי איך לשאול אותו בדרך הכי פחות ישירה אז פשוט חסכתי לעצמי את כל הרמיזות ושאלתי אם הורדים ממנו מבלי כל הדרמה והרמיזות. ״אני,״ הוא מכווץ גבות, לא יודע איך להגיב. אבל התגובה שלו אומרת המון. אולי אין לו מילים, אך מצאתי את כל המילים, מילה אחת, שאני צריכה - לא. זה לא הוא. הנהנתי והסתובבתי לאחור. ״אז ממי הפרחים?״ אני מגלגלת עיניים כשג׳ייסון עוקב אחריי למשרד.
״אני לא יודעת.״ וגם אם הייתי, לא הייתי אומרת לו מילה כי כל מי שנמצא במשרד הזה, בין אם הוא חדש או ישן יודע שכל מילה שאומרים לג׳ייסון, עוברת אל כריסטיאן. וכך ההפך. ״מי הם החשדות שלך?״ הוא שואל. ״אף אחד,״ עניתי. וזאת האמת. אחרי שג׳ון לא הבין על מה דיברתי איתו, הבנתי שזה לא הוא. ולא עולה במוחי אף שם, מישהו, נוסף שיוכל לשלוח לי פרחים. אולי זה היה בטעות. ״אני מניחה ששלחו את הפרחים לכתובת הזאת במקום כתובת אחרת.״
״עם מכתב מטריד שכתוב בו את השם שלך?״ הוא אומר ואני מכווצת גבות. איך הוא יודע?
״מאיפה-״ עצרתי את המשך המשפט כשההבנה נופלת עליי.
״הגלגלים מתחילים לעבוד, ו...״ ג׳ייסון אומר וחיוך עולה על פניו כששנינו אומרים ביחד,
״כריסטיאן.״ ברור שהוא סיפר לו, הם מספרים את כל הרכילות אחד לשני.
״אין לך משהו טוב יותר לעשות חוץ מלתחקר אותי?״ שאלתי.
״לא, אני צריך לספק מידע לחבר טוב.״ הוא מגחך. ״אז תמסור לחבר הטוב שלך שהוא בעצמו יכול לאסוף את המידע שהוא כל כך חושק בו.״
״הוא חושק בו, תאמיני לי.״ במילותיו משמעות כפולה אך אני לא מתעמקת בזה יותר מדי, סוגרת את דלת המשרד כשאני אומרת, ״יש לך מידע חשוב למסור, לא?״ הוא צוחק. ״עדיין לא אספתי את כל המידע.״
השעה חמש מגיעה סוף כל סוף, כולם מתקפלים כדי לחזור לבתיהם, ילדיהם. ואני נשארת כאן כי האדון כריסטיאן קורא לי למשרדו בדיוק כשאני עומדת לעזוב את המשרד. אני דופקת על הדלת ונכנסת. לפני שאני מספיקה לדבר, אפילו לומר ברכת שלום הוא אומר, ״שבי.״
״לכעוס זה ברירת המחדל שלך, או שאתה כזה בכללי?״ שאלתי.
״להעיר לי בכל פעם כשאת רואה אותי זה ברירת המחדל שלך או שאת פשוט אוהבת לעצבן אותי?״
״אני אבחר ב,״ אני עושה כאילו אני חושבת על התשובה ולאחר כמה שניות אומרת, ״התשובה השניה. לעצבן את השטן זה משעשע.״
״אני שמח שאני משעשע אותך, אמה. כי הטיוטה הלא מוכנה שלך לגמרי לא משעשעת אותי.״ שיט! הטיוטה המזוינת. ״הטיוטה שלי מוכנה.״ אני משקרת במצח נחושה. ״הטיוטה צריכה להיות מוכנה ליום שישי, מחר. העבודה הגמורה ליום שני.״ אני בולעת רוק. אני לא הגעתי אפילו לאמצע של הטיוטה, אז לסיים את העבודה עד יום שני? אין שום סיכוי. אני מקללת בראשי את כל הקללות שאני רק יכולה לחשוב עליהן כרגע. הוא נתן לי את העבודה הזאת לפני שבועיים, ועדיין לא סיימתי אותה. אני כל כך נדפקתי, ולא במובן הטוב של המילה. ״אמה,״ הוא אומר ועייפות ותשישות ניכרת מקולו. ״הטיוטה, אני רוצה לראות אותה.״
״ברור שיש לי את הטיוטה. אם מישהו לא הכין אותה הוא מטומטם לגמרי.״ אמרתי בלחץ, לא מקשרת את מילותיי אל מילותיו. מה אעשה עכשיו?! ״מטומטם לגמרי.״ הוא ממלמל, חוזר על מילותיי בחשד ואני משתדלת להמשיך לדבר בקול סמכותי. אני מרימה את ראשי אליו, נחושה בדעתי לגרום לו להפסיק לפקפק בי, למרות שעכשיו הזכות היא כולו שלו, רק כדי לגלות שהוא כבר מביט בי. בלעתי רוק. ״אשלח לך את הטיוטה מחר.״ אני חוששת שהשקר נוטף ממני כמו גשם שמתחיל לרדת בדיוק מתי שאני יוצאת מהבית.
״אני רוצה לראות אותה.״
״אשלח את הטיוטה מחר. אני צריכה לעבוד על כמה דברים אחרונים.״
״זאת טיוטה, אמה. אין צורך בכך. את השינויים תוכלי לעשות כרצונך מאוחר יותר.״ הוא אומר, לא משחרר מהנושא. אך הוא צודק, זו בסך הכל טיוטה. ״אני אשלח לך אותה מחר. מחר זה מחר, מר רייס.״ תמיד ידעתי שכריסטיאן אוהב את זה שמתייחסים אליו בכבוד, ׳מקשיבים׳ לו ועכשיו, אם הוא נשאר כפי שאני זוכרת, הוא אוכל את עצמו מבפנים. הוא היה תמיד רגיש בנושא של ׳אני הבוס, אני קובע׳.
״עכשיו, אמה.״
״תראה-״ הוא קוטע אותי. ״אמה. שנינו רוצים ללכת הביתה, בבקשה בואי נסיים עם זה. אני אעבור על הטיוטה מהר ואשחרר אותך.״ הוא אומר בתבוסה. ״כמו שאמרת, שנינו רוצים ללכת הביתה. מחר תבדוק את הטיוטה. יום אחד לא משנה כלום.״
״יום אחד משנה הרבה.״ הוא אומר.
״שעה, אפילו שניה משנה הכל, בוס.״ אמרתי, חושבת על הפרויקט. על כך שלילה לפני היה הלילה הכי טוב בחיים שלי וכעבור שתיים עשרה שעות בודדות, החיים הפכו לסיוט הכי גדול שלי. ענינו ננעלות ולשניה אחת, שניה זהירה אחת קטנה שבה שנינו מביטים אחד בשניה כאשר אני רואה בעיניו עולם ומלואו. את העולם ומלואו שלנו, שהיה לנו. שהיה יכול להיות לנו. אני לא יודעת למה, אבל כאב חד מתגנב אל ליבי בשקט אך הוא שם. הוא השקט בכל המהומה הכואבת. המהומה המכוסה בחיוכים, מסכות וכאב, כל כך הרבה כאב ומילים שלא נאמרו. ״הטיוטה,״ הוא מכחכח בגרונו. אני מסיטה את מבטי וקמה מהכיסא. ״אמרתי שאני אביא לך אותה מחר, מחר היא תהיה כאן על השולחן שלך.״ אמרתי ויצאתי מהמשרד שלו אל משרדי, להמשיך לעבוד על העבודה הארורה. אך איני מסוגלת לכלום. מה לעזאזל קרה? זה, הוא, הכל יותר מדי. מדי יום הכל הופך לנורא יותר. אנחנו יותר מדברים, אם זה בהקנטה או מבטים קטנים. אני מנסה לשחרר ולא לחשוב רק לעסוק במילים של העבודה שלי, המילים שאמורות להפוך בין לילה, בעזרת נס, לארבעים אלף מהן. זה הולך להיות לילה ארוך ואני הולכת להצטייד בקפה חם. ״אני מקווה שאת שווה את הסבלנות שלי, נסיכה.״ אני שומעת את קולו רך מאחורי כשאני מכינה את הקפה. אני בולעת רוק ואומרת כשכעס נכנס אל תוך הורידים שלי, זורם כמו נחל מלא במים. ״ברור שאני שווה. אלא בזכות מי פתחת את המשרד המזוין הזה.״ הוא לא מגיב, וכשאני מסתובבת, הוא כבר לא נמצא שם.
♡