כשהשמיים נופלים

אמה: 25

״אתה מכאיב-״ לא הצלחתי לסיים את המשפט וסטיב הושלך אל הרצפה בין רגע, כאילו רוח סערה העיפה אותו ממני, לקחה אותו ממני והעלימה את גופו כהרף עין. כאילו שום דבר לא קרה, שום דבר לא תפס את מותני וידי. ״אתה הידיד שלה?״ סטיב שואל, שטוח על ריצפת החדר, מיילל מרוב כאב. כשהוא מתעשט במהירות וקם מהרצפה, מתקדם לעברנו, הלב שלי פועם בחוזקה כשאני מבחינה שכריסטיאן חוסם לו את הדרך. אני מביטה בו בהלם. מה הוא עושה כאן, לעזאזל. כשהוא בגבו אליי, אני מרגישה בזעמו נוטף ממנו כמו זיעה מלוחה. אבל אני יודעת שאם הייתי רואה אותו מרחוק הוא היה יכול להראות באותה צורה רגוע באופן מטריד. ״כריסטיאן, כמה נפלא לפגוש אותך.״ סטיב אומר כשהוא קם מהרצפה ופוגש את מבטו הזועם של כריסטיאן. ״הלוואי ויכולתי לומר את אותו הדבר, סטיב.״ כריסטיאן אומר. ״אתה יודע, המסמכים שהבאת הם-״ סטיב מתחיל לומר אך כריסטיאן קוטע אותו.
״תחסוך ממני. הפרויקט שלי, לא שלך.״ סטיב מעקם פרצוף בזעם ובא להגיב לכריסטיאן אבל מאוחר מדי, כריסטיאן מדבר לפניו. ״באמת חשבת שאם תשלח לי מיקום שלך יחד עם תמונה של אמה אני לא אבוא לכאן?״ כריסטיאן אומר וסטיב יורק בזעם, ״היית בזמן ישיבה מזוינת!״ השאלה מסתובבת במוחי כי למה לעזאזל שהוא ישלח תמונה ומיקום שלי לכריסטיאן?
״זה לא יעצור אותי מלבוא לכאן ולהכניס לך מכות אם אצטרך.״
״זה יגרום לך להיראות רע בעיניי הלקוחות שלך.״ סטיב אומר ומחייך בניצחון. החילופי מילים ביניהם מעוררים בי סקרנות ואי הבנה. על מה לעזאזל הם מדברים? ״תהיה בטוח שלא אכפת לי מה הלקוחות שלי חושבים כשזה נוגע אליה. גם אם אאבד את העבודה ואדע שהיא שמורה מהידיים שלך זה יהיה פאקינג שווה את זה.״ סטיב מהדק את לסתו ומחייך. ״אז מה, אתה הידיד המגונן שלה?״ הוא שואל שנית וכריסטיאן מחייך, חיוך יפייפה, חיוך שמשכיח ממני את הסיטואציה עצמה. הוא מסדר את חולצתו היוקרתית כאילו יצא הרגע מישיבה חשובה במקום להשליך בן אדם אל הרצפה. ״ומה אם אני אגיד לך שאני יותר מזה?״ כריסטיאן אומר כשסטיב מתקרב אליו ברוח קרב. ״מה אם אני אגיד לך שאני פאקינג בעלה, זה באמת ישנה לך, בן זונה?״ כריסטיאן אומר ונותן לו אגרוף ישר אל הפרצוף. גיחוך נפלט מפי למשמע מילותיו. בעלה? סטיב נופל על הסנטר, פוגע ברצפה והגיחוך נעלם כלא היה. עיניי נפקחות לרווחה כשקול הלסת השבורה נשמע בנינו, נתלה באוויר המלא במתח.
אלוקים אדירים.
כשסטיב מתפתל מרוב כאבים על הרצפה, כריסטיאן מתכופף מעט כדי שהוא יוכל להסתכל עליו בגובה העיניים כשאומר, ״עוד פעם אחת ורק תנסה להתקרב אליה, הלסת תהיה הדבר האחרון שתשבור.״ כריסטיאן מזדקף למלוא גובהו, שואל בעזרת עיניו אם זה בסדר שהוא יחזיק בידי. אני מהנהנת. הוא לוקח אותי אל המעלית ושנינו הולכים אל הרכב בדממה. אני עדיין מעכלת את מה שקרה הרגע. כאן, בבניין הארור הזה. מחשבות מתגנבות אל מוחי ולא עוזבות. שאלות על גבי שאלות ממלאות אותי והתשובות לא נמצאות שם. מה לכל הרוחות קרה עכשיו? למה כריסטיאן היה כאן מלכתחילה? אבל לא אלה השאלות שמעניינות אותי. השאלה שמפוצצת את מוחי, מוציאה אותי מאיזון היא מה לעזאזל היה קורה אם הוא לא היה נמצא שם, אם הוא לא היה מגיע. אני שואפת ונושפת אוויר כדי לנסות להרגיע את עצמי.
אל תחשבי על זה בכלל.
זה מאחורייך, אמרתי לעצמי.
״אמה,״ אני בולעת רוק למשמע קולו, אבל אני לא מסוגלת לדבר. לא מסוגלת לענות לו אפילו בהנהון קצרצר. ״מה שקרה,״ הוא שותק, לא ממשיך בדבריו כשהוא מבחין שאני שותקת ולא נותנת לו ולו הנהון אחד קטן. הנסיעה עוברת בדממה. הצליל היחידי ששמעתי היה השיר ׳Love in the dark' של אדל שנוגן ברקע על עוצמה נמוכה. אני מקשיבה למילים היפות ודמעות מתחילות לעלות אל עיניי ומערפלות את ראייתי. למה לעזאזל אני בוכה? כריסטיאן החנה את הרכב מול הבניין שלו, ויצאתי מהרכב שקועה במחשבותי. בלי כריסטיאן, בלעדיו... לקחתי נשימה עמוקה כי בלי כריסטיאן הייתי כרגע, הו, לעזאזל!
אני צריכה להפסיק לחשוב. רק לנשום, להירגע ופשוט לא לחשוב. אבל זה קשה כשאני מרגישה את ליבי מתחיל לדפוק במהירות, כאילו יש לו רצונות משלו. אני שומעת את קולו העדין של כריסטיאן אך אני לא מצליחה להבין דבר ממילותיו. אני עסוקה בעצמי, בהרהורים שלי, בי. נשימותיי מתחילות לגבור, לעזאזל מה קורה לי!
אימה, פחד מתחילים לזרום בעורקיי כמו זרימת מים. אני מרגישה את ליבי דופק במהירות שוב, ומתחיל להיות לי חם. אני חושבת שהתחלתי להזיע. ״אמה.״ הפעם, אני מצליחה לשמוע את קולו המוכר קורא בשמי בקול מודאג אבל אני לא יכולה להתרכז בכלום כרגע. לחץ עומד בחזי ולא זז.
דפיקות ליבי מהירות מהרגיל, לעזאזל.
הו, אלוקים. האם אני עומדת למות?
האם אני עומדת למות מחנק ממש כאן, מחוץ לביתו של כריסטיאן? ״היי, אם.״ קולו רך. ״תסתכלי עליי.״ הוא קובע ובכל כוחותיי אני מביטה בעיניו הירוקות שנוטפות מדאגה. ״אין לי,״ אני מתחילה לומר בין נשימה לנשימה מאומצת. מנשימה שהייתה קלה כל כך, מנשימה שהייתה פעולה בסיסית ביום יום שלי עכשיו נהיית לי קשה מדקה לדקה, משניה לשניה. ״אין לי אוויר.״ אמרתי לבסוף כשפחד אוחז בי. כריסטיאן תופס בידי, אני לא בטוחה לאן הוא לוקח אותי אבל רגליי זזות אחריו, בוטחות בו. ״כריס,״ אני נאבקת לשאוף אוויר, מרגישה שזו הדקה האחרונה בחיי. אלוקים, אני חייבת אוויר לעזאזל. כריסטיאן פונה אליי ומתחיל לדבר. ״זוכרת מתי היית כאן בפעם הראשונה?״ הוא מתכוון לביתו. הנהנתי בעל כורחי, נאבקת בנשימה שלי. ״התמונה ששמרתי בארנק, היא שם מאותו יום שגנבתי את הפרויקט. מאותו יום שבו היא צולמה.״ הוא אומר. פניו מודאגות ורציניות, אבל יש בהם עוד משהו שאיני יכולה לפענח עכשיו. אבל התמונה... פאק. לשניה, הרגשתי את דפיקות ליבי מאיטות אבל הן חזרו ובגדול כשנשארנו שקטים. כריסטיאן מבחין בכך וממהר לומר, ״תסתכלי עליי.״ מצמצתי כמה פעמים והבטתי לכל עבר. מתי הספקנו להגיע לדירה? מתי התיישבתי על הספה?
אני מרגישה שהשמיים נופלים עליי, אכזריים ולא רוצים לשחרר.
אוויר!
אני. צריכה. אוויר. לעזאזל.
אני מחזירה את מבטי אל כריסטיאן ומרגישה מחנק בגרון. ״תניחי את הידיים על הבטן שלך, בבקשה.״ אני עושה זאת, מבלי לשאול שאלות. ומבלי להספיק לתת לי לחשוב יותר מדי הוא ממשיך לדבר, ממשיך להסיח את דעתי. ״זוכרת את ההרגשה ביום שגילית על הפרויקט הגנוב?״ הנהנתי, לא מבינה לאן הוא חותר עם המידע הזה. ״קדימה, אם. תספרי לי מה עשיתי לך.״ קולו נסדק. אני מנסה להתעלם מכך שהוא העלה את הנושא, כי הוא בחיים לא העלה, בחיים לא הזכיר אותו. לעולם. אבל אני בכל זאת מספרת לו. סיפרתי לו את ההרגשה שלי באותו יום נורא שעברתי בגללו. עד כמה שנאתי אותו ורציתי באותו רגע לפתוח במרחץ דמים אחריו. כמה הוא שבר את ליבי כי יום לפני חשבתי שמתפתח בינינו משהו מיוחד, משהו שאהבתי. דפיקות ליבי נרגעות במקצה וכך גם נשימותיי עם כל מילה שאני מוציאה מפי. ״אמה, ידיים על הבטן.״ הוא קובע כשרואה שידי ירדו מבטני. אני עושה את מה שאמר ומרגישה את נשימותיי כשאני שואפת ונושפת. כשידי נשארות על בטני הן נותנות לי תחושה שאני שולטת במצב, כאילו אני הבוס. ״ספרי לי מה את רואה מולך.״ אני מכווצת גבות אך עושה כמבוקשו. אני מביטה סביבי, מתחילה לומר בקול רם, כשקולי רועד, את מה שאני רואה מסביבי.
כוס, שולחן...
אני לא מבינה איך, אבל הפעולה הזו מסיחה את דעתי מפעימות ליבי המהירות, מאי היכולת לנשום, ומקנה לי קצת אוויר ואני ממשיכה לדבר בקול. ״כיסא, טלפון...״
אה!
אוויר.
״טלוויזיה, מקרר...״ אלוקים, הנה מעט אוויר. הנשימות המהירות שלי נרגעות וכך גם דפיקות ליבי. אני לא מרגישה יותר את ההרגשה המוזרה של הפחד הפתאומי, ההרגשה הנוראית שאני עומדת למות בכל עת. הכל נפסק כהרף עין. אני בולעת רוק, מה זה היה עכשיו, מה קרה לי. כריסטיאן עוזר לי לשכב על הספה בעדינות. עובר כמה דקות ואני מצליחה להירגע ולהביט בו. הוא שותק אבל אני רואה הקלה שוטפת את עיניו. אט אט ראייתי מתערפלת ואני נרדמת כשאני תוהה לעצמי מה לעזאזל קרה לי עכשיו.
אני מתעוררת מעט מעורפלת משינה מרובה, מביטה סביבי. הכל נראה אותו הדבר, הכל ממוקם במקום שאני רגילה אליו, הכל נראה אותו הדבר כאילו שום דבר לא קרה. הבית סודר ונוקה כאילו דבר לא התרחש. חשוך בחוץ, אני מעיפה מבט אל השעון ורואה שהשעה שתיים עשרה בלילה. אני מכוסה בשמיכה ומבחינה שכוס מים צנונים מונחת על השולחן, כאילו הרגע הזה ממש הניחו אותה. ״לא התכוונתי להעיר אותך.״ קולו המוכר מגיע מעליי. אני מיישרת את ראשי ומביטה בעיניים ירוקות. ״אני מצטערת על,״ אני מנידה בראשי, מפסיקה לדבר כשקולו לא מאפשר וויכוח כשאומר, ״אל.״ אני מתיישבת על הספה, עדיין מכוסה בשמיכה. הוא עדיין עומד ולא מתיישב לצידי. אנחנו מביטים זה בזה, לא אומרים דבר. עובר לפחות חצי שעה עד שאני מדברת, מוסיפה אווירה מתוחה לשקט שנוצר בנינו. ״כריסטיאן,״ הוא מהנהן בחיוב. ״מה קרה לי?״ שאלתי בתהייה. הוא יורד על ברכיו מולי. אני מבולבלת, למה הרגשתי שאני עומדת למות? ליבי דפק כמו משוגע, לא הצלחתי לנשום כמו שצריך. ״כריסטיאן, אני,״ אני לא מצליחה לפענח דבר כי לעזאזל, מה לכל הרוחות קרה לי. מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא חוויתי דבר כזה. הוא נותן לי את הכוס מים ואני שותה את תכולתה. המים עוברים בגרוני ומצננים אותי. ״הרגשתי שאני עומדת למות,״ אני מניחה את ידי על ראשי בתסכול. ״מה קרה לי?״ שאלתי שנית. הוא לוקח נשימה ועונה, ״קיבלת התקף חרדה.״ אני מכווצת גבות למשמע מילותיו. אני מגחכת מעט. זה לא הגיוני, בכלל לא. ״זה לא הגיוני, כריסטיאן.״ אמרתי. ״אני חיה עשרים וחמש שנה ומעולם לא קיבלתי התקף חרדה לפני.״ אני מנידה בראשי לשלילה. ״כשהלכתי לבית ספר למשחק ונלחצתי גם אז, בסך הכל פחדתי וברחתי, נלחצתי אבל שום התקף חרדה לא היה בתמונה.״ אני חוזרת אל אותו רגע, אותו רגע שהייתי שם, נשמתי את חלומי ובכל זאת ברחתי. נלחצתי, פחדתי אבל לא הרגשתי שאני עומדת למות, את פעימות ליבי פועמות בחוזקה או את המחנק הזה שהרגשתי מלפני כמה שעות בודדות. ״אף פעם לא חוויתי...״ אני יודעת איך קוראים לזה, אבל איני מצליחה לבטא את אותן מילים בקול רם. ״את מה שחוויתי לפני כמה שעות.״ אמרתי לבסוף בנשימה רועדת. ״כריס,״ שמו מתגלגל על לשוני כמו ליטוף עדין, כמו השמיכה החמימה שעוטפת אותי ברגע זה. ״היי, עברת את זה, זה מאחורייך.״ אני צוחקת למשמע מילותיו, לא משעשוע, לא כי הוא אמר משהו מצחיק, אלא בגלל שמחשבה עולה לראשי ומלחיצה אותי. ״מה אם,״ עצרתי. ניסיתי לאסוף את עצמי כשלבסוף אני לוחשת, ״מה אם זה יקרה שוב, מה אעשה אז?״ אני מביטה למטה אליו והשאלה שאני רוצה לשאול יותר מכל, השאלה שעומדת על לשוני ורק מחכה לצאת מפי היא מה אעשה אם אהיה לבד, וכריסטיאן לא יהיה כאן כדי להרגיע אותי כמו שעשה עכשיו. ״אם זה יקרה לך שוב, תביטי סביבך ותתרכזי בכל דבר אחר חוץ מהחרדה. כמו קודם, שאמרת בקול רם את מה שראית סביבך.״ הוא מתחיל להסביר כשקולו רך כנוצה. ״תנסי לספור לאחור ממאה, תניחי את הידיים שלך על הבטן, זה נותן תחושה של שליטה במצב. מתי שאת מרגישה את נשימתך עולה ויורדת הפעולה תכניס אותך לפרופורציות.״ אני מהנהנת ואומרת, מתרשמת מכך שהוא יודע כל כך הרבה מידע על התקפי חרדה. ״וואוו, איך אתה יודע כל כך הרבה על התקפי חרדה?״ שאלתי בעניין רב. הוא מהסס אך לאחר כרגע אומר, ״כשהייתי בתיכון נאלצתי להישאר עוד שעה בבית ספר. כשיצאתי מהכיתה בשביל לחזור הביתה, ראיתי ילדה מקופלת לתוך עצמה ורועדת.״ הוא עוצר, לוקח נשימה וממשיך בדבריו. ״היא קיבלה התקף חרדה והסבירה לי שחוותה את זה בעבר אבל לא יכלה לגרום להתקפים להיפסק בעצמה.״ אני מהנהנת. ״לבסוף עזרתי לה. היא סיפרה לי את כל מה שאני יודע היום.״ הוא עוצר. אני לא מסוגלת לדבר, סיפורו השאיר אותי ללא מילים. לא ידעתי על כך. אבל משהו, משהו בסיפור הזה גרם לליבי לעשות סלטות באוויר ולאהוב אותו יותר. אני בולעת רוק. לא..הו..ב אותו.
לאהוב אותו.
ההבנה מכה בי כמו מכת ברק בליל חורפי, בלתי צפויה אך בכל זאת צפויה כמו השמש. ״תודה, כריס.״ אני בולעת רוק ויחד איתו את המחשבה על כך שאני אוהבת אותו. עיניו הירוקות מביטות בי כאילו הוא יעשה הכל בשבילי. הבטן שלי מתמלאת בפרפרים שאיני יודעת כבר אם הם רצויים או לא. עיניו הירוקות ננעלות על עיניי החומות ואני מבינה, אני מבינה שאני לא יכולה להילחם ברגשותיי יותר. אני אוהבת אותו, תמיד אהבתי. ״אני אעשה כל דבר בשבילך, אם. רק תבקשי.״ אני מחייכת. לעזאזל המכת ברק הכתה בי חזק, ההבנה על כך שאני אוהבת אותו מונחת בליבי ולא עומדת לזוז. זה יותר מדי. הוא קם מברכיו ולפני שהוא מתיישב לצידי על הספה ומדליק את הטלוויזיה, הוא ניגש אל המטבח ומביא איתו חפיסת שוקולד שהוא התחיל לקנות רק בגללי.
כששנינו יושבים, אנחנו מביטים על מסך הטלוויזיה, על הדמויות שרבות ביניהם ואף צד לא מוותר. אני חושבת על מה שאמר, על ההתקף חרדה שעברתי. כך זה מרגיש? שאתה נסגר בתוך עצמך ומרגיש כאילו לוקחים לך את האוויר מהריאות? הרגשה שאתה עומד לעזוב את העולם הזה? אני נאנחת וממשיכה לבהות במסך הטלוויזיה, מנסה להסיח את דעתי מהכל. אבל ההסחת דעת הזאת שאני מנסה להתחמק ממנה נמצאת ממש לידי, לצידי. נראית פאקינג כל כך טוב בחולצה שחורה קצרה שמהודקת היטב לשריריו ומכנס אפור שלא משאיר טעם לדמיון. הסרט נמשך למשך זמן רב והמחשבות משתלטות עליי, אותה מחשבה על כך שאני אוהבת אותו. אני לוקחת את השלט ועוצרת את הסרט. הוא מסיט את מבטו מהמסך ומביט בי בתהייה. גם אני תוהה לעצמי מה לעזאזל אני עומדת לעשות, לומר. כשהוא מביט בי, אני מרגישה שהזמן נעצר מלכת, כאילו לחצו על הסרטון וידאו ועצרו את הסרטון מלהמשיך לסצנה הבאה. כשהוא מביט בי, עיניו הירוקות משכיחות ממני את כל מאורעות היום כהרף עין. הן נעלמות כלא היו. ״כריסטיאן,״ לחשתי כשהוא מתקרב אליי במקצה. ״אמה.״ הוא אומר בהחלטיות כשפיו נוגע בפי ברוך. אלוקים.
אני קמה מהספה, מרגישה כאילו אני בורחת מהפחד הכי גדול שלי, מכריש בלב האוקיינוס. לעזאזל, מה אני עושה. ״כריסטיאן, אני-״ הוא קוטע את מילותיי כשמגע ידו החמימה פוגשת את ידי. אני מסתובבת לאחור במסדרון הדירה רק כדי לפגוש את מבטו החם. רגש שלאחרונה עולה על פניו, רגש שלא ראיתי מאז הנשיקה שלנו, רגש שחשבתי שנעלם אל תהומות הים, רגש שאיבדתי מלפני שנים, מופיע על פניו והוא לא מנסה להסתיר זאת. הרגשות שלי אליו מפחידים אותי, כולאים אותי בתוך כלוב ונועלים אותי שם. הוא מתקרב אליי וידי בטבעיות נכרכות סביב צווארו, מבקשות, דורשות את מגעו. שפתיו מתקרבות אל שפתיי כשאני מתקרבת אליו, סוגרת את המרחק בנינו אבל אז כריסטיאן מזיז את שפתיו ותחושת אכזבה ממלאת אותי. הוא מעביר נשיקות עדינות לאורך קו הלסת שלי, צווארי ואוזני, נעצר שם. ״אמה.״ נשימותיו החמימות פוגעות באוזני כשהוא מבטא את שמי. אני מחכה בציפייה רבה לצעד הבא שלו. אני מעבירה את ידי אל חזהו הרחב ולעזאזל, אם הוא לא ינשק אותי כרגע אני חוששת שאני עלולה למות. ״בבקשה.״ התחננתי. שפתיו ממשיכות לנשק אותי ברוך כשהוא עובר מאוזני אל הלחי שלי. ״מה את רוצה שאעשה?״ שאל כשקולו מתגרה. ״קדימה, אמה. הגענו עד כאן, אל תתביישי עכשיו.״ אני בולעת רוק. ידיו מחזיקות במותניי באחיזה איתנה. הוא מתרחק ממני, אך לא יותר מדי כך ששנינו מביטים זה על זו. הוא מביט בי כאילו העולם נמצא בזרועותיו. המבט הזה, אלוקים. אני חושבת שליבי החסיר פעימה. ״נשק אותי, כריסטיאן.״ לשוני מלקקת את שפתי התחתונה כשהוא בולע רוק, כאילו לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא יפה כל כך שזה כואב, לעזאזל. מצחו נוגע במצחי כשהוא עוצם את עיניו, נראה מהורהר, שקוע בתוך עצמו. ״כריס-״ לא הספקתי לבטא את שמו ושפתיו נוחתות על שפתיי בתשוקה, רעב. אותה תשוקה שהייתה שם בנשיקה שלנו במעלית. פרועה, גסה, מלאת פאקינג תשוקה. שפתיו מוכרות על שפתיי כשפיותנו נעות בקצב מסחרר. אגנו נדחק אל אגני, שולח חום אל בין רגלי. הוא מנתק את הנשיקה מיד כשהיא עומדת להיות יותר מדי, יותר מסחררת, יותר לוהטת. אני מבחינה שהוא מנסה לרסן את תשוקתו. תסכול והרהור נמצאים שם, ואיני מבינה מדוע. ״לכי, אמה.״ הוא אומר וגורם לי לכווץ גבות. מה לעזאזל? ״כריס-״ הוא קוטע אותי באכזריות, לא מוכן לשמוע את מילותיי. ״לכי לחדר, אמה. תעופי מכאן.״ קולו לא משאיר מקום לוויכוח. פאק. תחושה מוכרת צורבת את ליבי. אותה תחושה שהוא גנב את הפרויקט שלי. תחושת בגידה משתלטת על גופי ללא יכולתי לשלוט בה. אני מרגישה שתלשו את ליבי ממקומו ולא יוכלו לחבר את החלקים יותר לעולם.
♡