כשהשמיים נופלים

אמה: 26

״לכי, אמה.״ הוא אומר וגורם לי לכווץ גבות. מה לעזאזל? ״כריס-״ הוא קוטע אותי באכזריות, לא מוכן לשמוע את מילותיי. ״לכי לחדר, אמה. תעופי מכאן.״ קולו לא משאיר מקום לוויכוח. פאק. תחושה מוכרת צורבת את ליבי. אותה תחושה שהוא גנב את הפרויקט שלי. תחושת בגידה משתלטת על גופי ללא יכולתי לשלוט בה. אני מרגישה שתלשו את ליבי ממקומו ולא יוכלו לחבר את החלקים יותר לעולם. הכאב מפלח אל ליבי, מאיים להתפרק ולהתפוצץ מול האדם שאני אוהבת. עיניי צורבות. אני לא מוכנה להיפגע ממנו, לא שוב. ״אני שונאת אותך.״ אני אומרת אבל יודעת את האמת. אני לא, אני אפילו לא קרובה לזה. אני מפנה את גבי אליו כשאני שומעת אותו קורא בשמי, לא מוכנה לשמוע את מילותיו אבל הוא לא מוותר, הוא לוקח את ידי בידו ומסובב אותי אליו כך ששנינו מביטים זה בזו. ״לעזאזל, כריסטיאן!״ אמרתי בבלבול כשמשכתי את ידי מידו. אני מלאת רגש כולי, רגש שאיני מסוגלת לשמור בפנים אחרי כל השנים המזוינות שעברו. ״יש לך את הזכות המלאה לשנוא אותי אבל אני לא יכול-״ הוא מתחיל לומר אך אני קוטעת אותו בצחוק מר. הוא פאקינג לא מבין.
״אתה לא מבין!״
״אז תגרמי לי להבין!״ הוא אומר בתסכול. קול צחוקי מר כשאני באה לומר את שלושת המילים שפחדתי מהם בפזיזות יתרה, ״כי אני אוהבת-״ אני לא מצליחה לסיים את המשפט כי הוא מניח את אגודלו על פי ומשתיק אותי בחוסר רצון. ״אל,״ הוא אומר ומביט בי בתסכול רב. ״תשנאי אותי, אמה. זה יעבוד רק לטובתנו.״ כשהוא רואה שאני לא מגיבה, הוא נאנח ואומר, ״גנבתי את הפרויקט שלך, אני צריך להזכיר לך?״ קולו חותך אותי, פוגע בי כמו מכה ביד. אכזרי וכואב. ״אתה לא מבין שעם כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לשנוא אותך? לא באמת.״ אמרתי בזעם יוקד. ״אני מנסה, אני כל כך מנסה כי לעזאזל גנבת את הפרויקט שהיה אמור לקדם אותי בקריירה. אמנם קריירה שמעולם לא רציתי, אבל זה עדיין צורם בלב.״ אני בולעת רוק וממשיכה לדבר בלהט הרגע, ״כשאנחנו ביחד, אני מרגישה שהשנים שעברו לא קרו. ואם כמה שאני אומרת לעצמי שאני כן שונאת אותך, אני לא. ולעזאזל, אתה גורם לזה להיות קשה בכל יום שעובר. אנחנו יום אחד בטוב ולאחר מכן אתה קר ואדיש. אתה מחליף מצבי רוח כמו מזג האוויר המזוין.״ אני מגלגלת עיניים בכעס. ״אתה מקשה על המצב להיות יותר קליל כשאתה בוחר לא לספר לי למה לעזאזל גנבת את הפרויקט הארור!״ אני אומרת בתסכול וממשיכה לדבר בלהט הרגע, כאילו כל מה ששמרתי מכולם בתוכי מתפוצץ על הגורם לכל מעשיי, הוא. כאילו המילים שאגרתי במשך השנים יוצאות מפי ללא שליטתי. ״הכל היה טוב עד שאתה חייב לבוא ולהרוס הכל, נכון?״ אני ממלמלת והוא צוחק. פאקינג צוחק ללא רגש. ״נכון, כי אני הנבל שגנב את הפרויקט שלך אחרי שלילה קודם הכל היה פאקינג בסדר.״ הוא משלב ידיים, מנסה להישאר רגוע, להישאר בתדמית שלו אבל לא מר רייס, אני הולכת להוציא אותך מדעתך. הוא לא יתחמק מזה. ״אתה גנבת את הפרויקט שלי אחרי לילה שהיה הלילה הכי טוב בחיים שלי!״ אני מדגישה את מילותיי כשאני נועצת קלות את אצבע המורה שלי בחזהו. ״אתה, כריסטיאן. אתה נפנפת את החברות שלנו כמו שרוח מעיפה את כל המסמכים מהשולחן במשרד שלי.״ הוא מביט בי בתסכול וזעם בעת ובעונה אחת. הוא לא יודע מה לומר. או מה לא לומר. ״פאק, אמה.״ הוא ממלמל. ״את קוראת את הקלפים לא נכון. את רואה את הספרה שש, אבל הקלף הוא תשע.״ אני מכווצת גבות בתהייה למילותיו, לא מצליחה להבין את כוונת המשורר. הוא מרים את ראשו אל התקרה, כאילו מחפש עזרה מלמעלה. ״לא, תסתכל עליי שאני מדברת איתך.״ אני מתעלמת מהמשפט הקודם שלו וממשיכה בשלי. דמי רותח מזעם. הוא מבעבע כמו מים בסיר רותח. סוף כל סוף אנחנו מדברים על הפיל שבחדר והוא לא הולך לחמוק מזה בקלות דעת שכזאת. הוא מחזיר את ראשו אליי, מביט בי בהחלטיות כשכל התסכול וההרהורים עוזבים את פניו כהרף עין. מבטו אומר לי הרבה, יותר מדי מילים שאני לא רוצה שיהיו שם. ״אתה מתחרט?״ אני בולעת רוק. ״על הפרויקט, אתה מתחרט שהרסת הכל?״ כשעיניו מביטות בי, שום חרטה לא נובעת מהן. כאילו התשובה היא מובנת מאליה - לא. ״פאק, כריסטיאן!״ זה מרתיח אותי יותר ויותר ואני צוחקת, מסווה את רגשותיי המחורבנים. ״אתה אפילו לא מתחרט, אני צודקת?״ קולי נחלש עם כל מילה ומילה שהוצאתי מפי. לא התכוונתי להפגין מולו פגיעות, חולשה. אבל לעזאזל, זה כואב כי הוא אפילו לא מתחרט. הוא מביט בעיניי כשאומר, ״לא. אני לא מתחרט-״
״אני-״ הוא קוטע אותי. ״תני לי לסיים, בבקשה.״ זעמי עדיין בוער כשהוא משתיק אותי, אני רוצה לצרוח כל כך הרבה קללות, לקלל אותו ואת העולם אבל משום מה, אני שותקת ומחכה לשמוע את מילותיו. ליבי עדיין מחפש סיבה הגיונית לכך שהוא גנב את הפרויקט שלי והרס, רמס במו ידיו את החברות שלנו, אותנו. אותי. הוא לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לדבר. ״החרטה הכי גדולה בחיי היה לעזוב אותך. לעזאזל, התחיל להתפתח בינינו משהו, משהו שהיה אמיתי, אני בטוח. לא ידעתי מה יש לי בידיים אז. לפגוע בך, אמה, לפגוע באדם שאני אוהב זו החרטה הכי גדולה שלי.״ הוא שתק ועיניי נפקחות למשמע מילותיו.
הוא אמר אוהב, לא אהב.
״אבל עם זאת, אני שלם עם ההחלטה שלי על לגנוב את הפרויקט ממך.״ הוא אומר ולא מזיז ולו עפעף. אני בולעת רוק. ״למה, למה לקחת את הפרויקט שלי. אתה מספיק חכם,״ הזעם שהיה בגופי נעלם, כאילו מעולם לא היה ולא נברא. אני לוקחת עוד נשימה ולוחשת, ״למה לא להסתפק בעבודה שלך?״ נמאס לי לנסות לחנוק אותו כדי שיתן לי את התשובות שאני כל כך רוצה, נמאס לי להמשיך לדבר על מערכת יחסים שנועדה לכישלון מלכתחילה. ״למה לקחת את הפרויקט?״ שאלתי שנית כי משהו בתוכי, חלק גדול בי עדיין חייב לדעת את האמת ואולי רק אז, אוכל לשחרר אותו סוף כל סוף מליבי העיקש. הוא בולע רוק ומביט בי. לעזאזל המבט הזה גורם לחמימות בבטני שלא אמורה להיות שם, לא כרגע. הוא פוצה את פיו כדי לדבר אך סוגר אותו, מתלבט אם לומר את האמת או לבחור בשקר. הוא לוקח נשימה ואומר, משאיר אותי בהלם. ״כדי שיהיה לך את האומץ ללכת וללמוד משחק.״ שקט. שקט שורר בחדר כשאני מביטה בו, מעכלת את מילותיו. ״פאק,״ הוא מניח שוב את ידיו על ראשו ומביט אל התקרה בתסכול, כאילו מתחרט על כך שאמר לי את האמת. ״מ-מה?״ מילותיי יוצאות מפי בגמגום קל, כי מה לעזאזל הוא אמר? מבטינו ננעלים ועיניו אומרת הכל.
כל דבר מזוין.
הכל.
״לקחתי באותו יום ארור את הפרויקט המזוין כדי שיהיה לך את האומץ לעסוק בעבודת החלומות שלך. כדי שתוכלי ללכת ללמוד משחק. ידעתי שהעבודה שלך נועדה לניצחון ברגע שעיניי ראו אותה,״ הוא מגלגל עיניים וחיוך קטן מבצבץ מבעד לשפתיו. ״עד כמה שהאגו שלי לא מאפשר לומר את זה.״ חיוכי עומד להתפוצץ על פניי כשאני מביטה בו. האיבר הארור בחזי לא עומד בזה. לא עומד בפניי הבן אדם שעומד מולי. ״לקחתי את הפרויקט בשביל שתלמדי משחק ושלא תשבי במשרד כל יום עד גיל חמישים בעבודה שאת לא רוצה. בתהיות על מה ׳אם׳... ולא להיות מוטרדת במחשבות שיכולת להגשים את החלום שלך להיות שחקנית מצליחה כי, פאק, אמה,״ עינינו ננעלות כשהוא אומר, ״אני יודע שתהיי.״ אני בולעת רוק, לא יודעת איך להכיל את כמות הרגשות שממלאים את ליבי. את כמות המילים שנאמרו כרגע, יותר מדי מילים. מילותיו מסתחררות סביבי כמו גלגל ענק מזוין. אני מעכלת לאט את המילים כמו תוכנה במחשב שלוקח שנים להתקין אותה. הוא לקח את הפרויקט בשבילי? בשביל שאוכל לממש את החלום שלי? ״ידעתי שהיית צריכה דחיפה קטנה, אז גנבתי את הפרויקט. בשבילך. בשביל שיהיה לך את הסיבה להגיד לעזאזל עם הכל וללמוד משחק.״ כל זה, כל השנים שעברו שחשבתי שהוא גנב את הפרויקט שלי לטובות האישיות שלו... בזמן שחשבתי עליו את הנורא מכל, הוא בעצם חשב עליי. הוא עשה את הכל בשבילי.
המשפט שאמר קודם לכן מתגנב למוחי, ורק עכשיו אני מבינה את משמעותו.
״את קוראת את הקלפים לא נכון. את רואה את הספרה שש, אבל הקלף הוא תשע.״
״אתה,״ אני בולעת רוק כששוב פעם כל הרגשות נוחתים עליי בבת אחת וזה מכביד עליי. יותר מדי. ״אתה גנבת את הפרויקט בשביל שאוכל ללמוד משחק?״ שאלתי, מנסה לעכל את המידע שמוחי קיבל בדקות האחרונות. ״כן.״ הוא עונה מבלי למצמץ. ראייתי מתערפלת, עיניי מאיימות לדמוע ולעזאזל איפשרתי להן ליפול מעיניי כמו שאיפשרתי לליבי לשחרר ולאהוב אותו. ״את תהיי שחקנית מעולה. בעצם, יותר ממעולה. אני לא חושב שיש מילה שיכולה לתאר עד כמה אני מאמין בך, אמה.״ מילותיו גורמות לאיבר שבחזי להחסיר פעימה. אני לא יודעת מה לומר. המילים לא מגיעות לגרון שלי. ״אני,״ עיניי צורבות וראייתי מעורפלת. אני בטוחה שדמעות זולגות מעיניי כמו מפל מים מכיוון שכריסטיאן מוחה כמה דמעות בעזרת אגודלו. הוא מתקרב אליי מעט ואני ממשיכה להביט בעיניו כשאני אומרת, ״אמרת ׳תהיי׳, בלשון עתיד. אני צריכה להזכיר לך שלא התקבלתי?״ הזכרתי לו בגיחוך מר. אני נאנחת בתחושת תבוסה. הוא לא גנב את הפרויקט שלי בשביל הטובות האישיות שלו, אלא בשבילי. אבל הוא עשה את זה לחינם. עצב שוטף אותי כשאני נזכרת שלא התקבלתי לבית ספר למשחק. ״התקשרתי,״ הוא אומר ושותק. ״כשסיפרת לי שלא התקבלת אל הבית ספר למשחק,״ הוא מכחכח בגרונו וממשיך. ״פניתי אל הבית ספר למשחק הקודם שכן התקבלת אליו והם שקלו מחדש את הרישום ו-״ עיניי נפקחו לרווחה למשמע מילותיו. ״ו...?״ אמרתי בציפייה כי לא יכול להיות. לא יכול להיות ש- ״הם התקשרו אליי ואמרו שבסתיו הבא תוכלי כבר להתחיל. הם רוצים אותך, אם.״ הוא אומר ואני חוששת שהלב שלי הפסיק לפעום לשניה בגלל מילותיו. הו, אלוקים. זה לא יכול להיות. ״אתה חושב שאני חולמת?״ הוא מגחך. ״לא, אני לא. זו בסך הכל אני שמגשימה את החלום שלי.״ אני אומרת כלא מאמינה וצחוקו מהדהד בחדר. חיוכו מתרחב כשאני מבינה את משמעות מילותיו. אני לא שולטת בעצמי וצורחת מרוב אושר כשאני משליכה את עצמי עליו ומחבקת אותו. והפעם, הוא מחזיר לי חיבוק חם ואוהב. הוא כורך את זרועותיו סביב מותני וידי נמצאות סביב צווארו כאשר אני מניחה את פניי על חזהו. ״תודה, תודה, תודה!״ אמרתי כי המילים נגמרו ממחסן המילים שלי, כאילו הכל אזל במכירת סוף עונה. הוא צדק, ראיתי את הספרה שש כשהספירה הייתה תשע. ממש כמו שאמר, לעזאזל. אני לא יכולה לתאר עד כמה אני שמחה, עד כמה אני מאושרת כרגע. מסולם אחד עד עשר אני אמורה להיות בעננים.
מילותיי מלפני כמה זמן מתנגנות בראשי שוב ושוב. אני נזכרת במילותיי בתחילת הדרך - כשאתה אוהב מישהו, אתה תעשה הכל בשבילו. זה מה שכריסטיאן עשה, הכל בשבילי. הוא גנב את הפרויקט שלי, בשבילי. הוא עשה את זה כי הוא ידע שהייתי צריכה דחיפה קטנה למים כדי שאוכל ללמוד לשחות וללכת ללמוד משחק ללא פחד אלא רק לראות את חלומי בטווח הראייה.
לראות רק את חלומי מטווח אפס.
אני מתנתקת מהחיבוק אך עדיין נשארת מוחזקת בזרועותיו. הוא מחייך אליי חיוך יפיפה שמגיע עד עיניו כשאומר, ״אני מקווה שאת יודעת שאעשה הכל כדי שתהיי מאושרת, ג׳ונסון.״ אני מחייכת. ״אני יודעת, בוס.״ ואני באמת יודעת. ההבנה נפלה עליי כי עכשיו כל החלקים בפאזל הושלמו. כל החתיכות החסרות נמצאו מתחת לספה והוחזרו למקומם. עכשיו, ברגע זה, אני מבינה הכל.
כריסטיאן חזר לחיי כמו בומרנג. מהר מדי, מרוחק מדי, טוב מדי. כשנפלתי הוא הרים אותי. לא פיזית, או ששמתי לב לכך אלא בדרך עקיפין. ראיתי רק את הפרויקט, לא את כוונותיו. הייתי מוכנה לשמוע רק לעיניי ולא לראות מבעד למסך. לראות את המעשים שלו. אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה להיפגע ממנו שוב, שאני לא מוכנה שהוא יחזור לחיי ויהרוס אותם שוב, שההיסטוריה תחזור על עצמה. שליבי יתרסק לרסיסים ולא יחזור לקדמותו כמו שכוס זכוכית נשברת, אי אפשר להחזיר אותה לקדמותה. לא רציתי שאותה טעות מפעם, לסמוך עליו, תחזור על עצמה. אבל אולי, אולי הפעם זה יהיה אחרת. אולי נוכל לקחת את המר ולהמתיק אותו. להפוך אותו למשהו טוב. לאנחנו. הוא בולע רוק כשאומר, ״אני מאושר כשאת מאושרת.״ הוא מחייך אליי ואני נמסה אל תוך זרועותיו. ״אני לא יודעת איך להודות לך,״ אמרתי חסרת יכולת להראות לו כמה אני מעריכה ורוצה אותו בחיי. גם כשהוא גנב את הפרויקט, רציתי אותו בחיי. משום מה, גם כשחשבתי שהכל אבוד, כשהוא לא נתן לי את התשובות שלי, עדיין רציתי אותו. הוא עשה מעל ומעבר, לעזאזל. וכל מה שהחזרתי לו היה כלום. הוא מקרב את פיו אל פי ואומר, ״את יכולה להודות לי בנשיקה.״ גיחכתי. ״אמא תמיד אומרת שצריך לבקש יפה לפני.״ אני ממלמלת בחיוך כשעינינו ננעלות. מילים מוכרות מהיום זוחלות אל מוחי כשאני מביטה בו. המילים נאמרות בראשי בקצב מסחרר. בטבעיות.
אני אוהבת אותך, כריסטיאן.
אני סוף כל סוף יכולה להודות במילים האלו בפני עצמי כי האמת היא, שלעולם לא הפסקתי. עיניו הירוקות מביטות בי בשעשוע ותשוקה בעת ובעונה אחת. הוא מתקרב אליי בעדינות, מקרב אותי צמוד אליו. ידי יורדת אל חזהו כשפיו נוגע בפי, מעביר צמרמורת של ציפייה בכל גופי. אני עוצמת את עיניי והוא מנשק אותי בעדינות על שפתיי, כאילו הוא מפחד שהוא ישבור אותי. הפעם הזאת הנשיקה עדינה ומתוקה להבדיל מהנשיקות הקודמות שלנו שהיו פרועות וחסרות סבלנות. אני מתמסרת אל מגעו החם, אליו. פיו כובש את פי כמו שליבו כבש את ליבי. הוא מתנתק ממני לשניה וממלמל כנגד פי, מתייחס אל המשפט הקודם שלי, ״מזל שהחוקים נועדו כדי להפר אותם.״ אני מחייכת. הוא לא משאיר לי מקום לנשימה כשפיו נוחת שנית על פי. הוא מנשק אותי כאילו אני האוויר לנשימה שלו. כאילו הוא לא מסוגל לחיות בלעדי. הוא מרים אותי לחיקו, רגליי נכרכות סביב מותניו. שפתיי נפתחו ולשונו כובשת אותי, משתלטת על לשוני בהערצה. הוא נושא אותי לחדר השינה שלו, שפתיו עוזבות את שפתיי, משאירות על עורי נשיקות עדינות על קו הלסת, הלחי, שפתיי. אנחנו מגיעים לחדר השינה ועושים אהבה בכמיהה אחד לשני. אך שהפעם, אנחנו לוקחים את הזמן. אנחנו חוקרים זה את זה, חוקרים את גופו של אחד השני. נשיקותיו עדינות, עוטפות אותי באהבה. הוא מביט בי בהערצה כשהוא נכנס אליי באבחה אחת. ״פאק,״ גנחנו יחד כשהוא שלח את שנינו אל הכוכבים. עונג צרוף שוטף אותי כשאנחנו מתנשמים מהאורגזמה העוצמתית. כריסטיאן מכסה את שנינו בשמיכה ומצמיד אותי אליו, מחבק אותי אל תוך זרועותיו. קברתי את פניי בצווארו ומלמלתי, ״אני לא חושבת שאוכל לקום מהמיטה,״ הוא מגחך ואני מוסיפה, ״לעולם.״
״מעולה כי כבר הכנתי נאום, ללא דיבורים, לשכנע אותך להישאר איתי לנצח.״ אני מחייכת ומניחה את סנטרי על חזהו. הוא מחייך אליי ואני שואלת, ״מה?״
״אני פאקינג מאוהב בך, את יודעת את זה?״ אני בולעת רוק כשחמימות עוטפת אותי. אני מניחה את ראשי על חזהו והוא מקרב אותי צמוד אליו ושנינו נרדמים בנחת, שלווה.
האהבה הפרידה בינינו, אבל בסופו של יום חיברה בינינו מחדש, כמו שתי חתיכות פאזל מפוזרות שרק לבסוף מוצאות את אחת השניה.
♡