כשהשמיים נופלים

אמה: 21

השמש שוטפת את המשרד באורה, מאירה את המשרד כולו באור שלאחר הגשם. באור שונה, כאילו הכל שונה. אבל זה מה שאני מרגישה בכל יום כשהקשר שלי עם כריסטיאן נבנה, לבנה אחר לבנה. פעם אחת פונה אל הצד הטוב, כמו אתמול בלילה ופעם אחרת אל הצד הרע, כמו הפרויקט. כשכריסטיאן ואני מגיעים אל המשרד, כל אחד פונה אל דרכו בדממה נינוחה להפליא. כשאני באה להיכנס אל המטבח להכין קפה, אני שומעת את ג׳ייסון קורא לי.
״בוקר טוב.״ הוא אומר ומחייך אליי, נראה מאושר מתמיד. ״אם זה היה בוקר טוב, הייתי כרגע במיטה, ישנה.״ עם כריסטיאן לצידי. אני בולעת רוק, ובולעת יחד איתו את המחשבה הארורה הזאת. הוא מגלגל עיניים בחיבה כשהוא אומר, ״אני אכין קפה.״
״עכשיו אתה מתחיל לדבר.״ עיניי נדלקו למשמע המילה קפה. לעזאזל, אני מרגישה כמו לורליי, מבנות גילמור, מכורה לקפה בבקרים. אני מביטה בו במבט מרוצה ואסיר תודה בעת ובעונה אחת כששנינו נכנסים אל המטבח ומסתכלת עליו מכין את הקפה שלי. הוא מכין שני כוסות, אחת בשבילי ואחת בשבילו. הוא נותן לי כוס אחת חמימה ואני מודה לו. ״למה אתה כזה שמח?״ שאלתי אותו. הוא מביט בי בחיוך כשאומר, ״אם אהבת חייך היה מגיע לכאן, אחרי הרבה זמן שלא ראית אותו, לא היית מאושרת?״ אני מחייכת אליו. ״בחורה בת מזל.״ הוא מגחך ויוצא מהמטבח, חוזר לעבודה וכך גם אני.
במשך זמן רב שהרגיש ארוך כל כך, עבדתי במרץ, מקלידה את המילים על המסך ומדחיקה את מחשבותיי, מעסיקה את המחשבות שלי בכל דבר העיקר לא למקד אותן בו, לא לחשוב עליו. לא לחשוב על הבוקר, על אתמול בערב. על החיבוק החם שלו, אני בזרועותיו. הייתי עסוקה בעבודה במשך זמן רב כל כך שהרגיש שהוא לא עובר, אבל ברגע שמגיע השעה חמש, אני נשארת ולא הולכת. אני אומרת לעצמי שאשאר עוד כמה דקות, וממשיכה לכתוב ולעבוד. עוד שעתיים עברו של עיסוק בעבודה ולא שמתי לב אל השעה, לא שמתי לב שהייתי אמורה ללכת לפני שעתיים. הטלפון שלי מצלצל ואני מבחינה בשמה של ליה על המסך. ״היי,״ היא נשמעת מותשת. ״מה קורה? דברי איתי.״
״זוכרת את דיימון וסטפן?״ היא נאנחת. איך אפשר שלא לזכור את התיאור שלה לחייה, את ההשוואה שלה לסדרת טלוויזיה. ״לפני שאת אומרת מילה, מי אלה דיימון וסטפן שלנו?״ אני אומרת בשעשוע כשהיא רוטנת. ״בדיוק מה שרציתי לומר לך.״ אני מחייכת כשהיא ממשיכה לדבר. ״דיימון הוא,״ היא נאנחת בכבדות. ״דיימון הוא סטיב וסטפן הוא ג׳ייסון.״ היא ממלמלת בזהירות. לעזאזל, עיניי נפערות. אני מנסה לעכל את המידע החדש שנכנס למערכת שלי. ג׳ייסון, החבר הכי טוב של אח שלה. וסטיב, הבוס שהיא כל כך שונאת. ״ליה,״ אני לא אומרת מילה יותר משמה. היא מהמהמת בחיוב. ״זה חדש-״ היא מתחילה לומר אבל אני קוטעת אותה, מנסה להבין את דבריה. ״ג׳ייסון, חבר של כריסטיאן?״
״כן.״
״וסטיב, הבוס שאת שונאת?״
״מממ,״ היא מהמהמת בחיוב. ״טוב, לעזאזל.״ היא מצחקקת ולאחר מכן אומרת במרירות, ״תעזרי לי, אני לא יודעת מה קורה ללב המסכן שלי.״
מיד רעיון עולה למוחי ואני אומרת, ״אני אשאל אותך סדרת שאלות, המילה הראשונה שעולה לראש שלך את אומרת אותה, בסדר?״ היא נאנחת. ״תתחילי,״ היא אומרת, עונה לאתגר.
״קיץ או חורף?״
״חורף.״
״סרטי אימה או רומנטיקה?״
״קל, רומנטיקה.״
״ים או בריכה?״
״ים!״ היא עונה במהירות את כל התשובות לשאלותיי. אני מגיעה לשאלת השאלות ושואלת,
״ג׳ייסון או סטיב?״
״ג׳ייסון.״
היא אומרת את שמו ללא שמץ של היסוס, בהחלטיות. כאילו שמו על לשונה טבעי ומוכר. אני מחייכת לעצמי. ״רואה? סטפן הוא הגבר היותר טוב מבניהם.״ אני מקניטה אותה. ״פשוט קשה לי להאמין,״ היא מפסיקה, ואני לא דוחקת בה. לאחר כמה דקות של שתיקה היא ממשיכה לדבר שוב. ״ג׳ייסון ואני מכירים זה את זו מאז הילדות. תמיד הייתי נדחקת בין השניים.״ היא צוחקת ואני מחייכת. ידעתי את זה. ליה תמיד סיפרה לי על הילדות שהיא אהבה כל כך עם אחיה וג׳ייסון. על איך ג׳יי תמיד הציק לה בחיבה והיא נדחפה לשיחות שלהם. ״ליה,״ אני ממלמלת בלחש וכשהיא מהמהמת בחיוב אני אומרת,
״את מרגישה אליו-״
״אני לא יודעת.״ היא קוטעת אותי, שקט שורר בינינו ואני מחליטה להחליף נושא, יודעת שהיא רוצה בכך. ״כריסטיאן מצא לי דירה.״ אני מרגישה שהיא מודה לי על ההחלטה שלי להעביר נושא כשהיא אומרת, ״את תלכי לבדוק אותה?״
״הוא לא נתן לי פרטים, אבל אני אבקש ממנו היום ואלך לבדוק את הדירה.״
אנחנו ממשיכות לדבר לעוד כמה דקות. אני מחליטה ביני ובין עצמי להסתיר ממנה את מה שהולך ביני ובין אחיה, את ההחלטה שלי על לנסות ללכת שוב לבית ספר למשחק וזה שלא התקבלתי. אני לא רוצה להכביד עליה עוד. לאחר כמה דקות אנחנו מנתקות ואני הולכת אל משרדו של כריסטיאן, לבקש את המפתחות לביתו כי את שלי ברוב טיפשותי שכחתי על השידה ליד המיטה.
כשאני נכנסת אל המשרד המרווח שלו, תשומת ליבי מוסטת אל בד ארוך ושחור שמונח על הספה. את עיניי תופסת שמלה שחורה שמונחת שם, רק מחכה שילבשו אותה, שייקחו אותה. עיניי גולשות אל השמלה כאילו היא החתיכה האחרונה של הפאזל. שמלה שחורה יפייפיה בצבע שחור שמונחת שם ורק מחכה שיילבשו אותה. ״אהבת?״ הוא שואל, מודיע על נוכחותו. קולו זוחל אל עמוד השדרה שלי ומחמם אותי, שולח צמרמורת נעימה. האם אהבתי? אני חוששת שהתאהבתי.
השמלה פשוטה, שמלה שחורה ארוכה עם שסע שמגיע עד הירך, כתפיות דקות ומחשוף קטן. ״מאוד, אבל-״
״יופי, כי את השמלה הזאת אני רוצה לראות עלייך מחר בערב.״ הוא קובע בשבילי. אני מרגישה את קולו קרוב אליי וכשאני מסיטה את מבטי מהשמלה היפה אני מבחינה שאנחנו קרובים, צעד קטן מפריד בינינו. קרוב מדי, רחוק מדי. בכלל לא שמעתי את צעדיו מתקדמים לכיווני, לא שמעתי אותו מתקרב אליי כלל.
״לאן, ואיפה?״
״אירוע צדקה באפר איסט סייד.״
אה.
אני מכווצת גבות, מעלה את ראשי אליו כדי להביט בעיניו ולא בחזה הרחב שלו הלבוש חולצה מכופתרת לבנה. זכרונות מאתמול בערב אופפים אותי, מורגשים מכל כיוון בחדר. אני נזכרת שהעברתי את אצבעותיי על כפתוריו שעל חולצתו, והוא לא התנגד כלל. את חום גופו כנגד גופי. את מילותיו החמימות.
״למה אני?״
״תחשיבי את זה כפרום.״ הוא אומר בשעשוע ואני מגחכת. ״כמו בתיכון?״ הוא מהנהן בחיוב. כשאנחנו מביטים זה בזה, אני לא יודעת למה, לא יודעת מאיפה זה הגיע אבל אומץ תופס אותי, סוגר עליי מכל כיוון כשאני לוקחת צעד קרוב יותר אליו, סוגרת את המרחק שנותר בינינו. שפתינו במרחק נגיעה אחת מהשניה, אני מביטה בעיניו הירוקות המשכרות ולאחר מכן בפיו ואני חוזרת חלילה על אותה פעולה. ״אתה מזמין אותי ללכת איתך לפרום? סליחה, אירוע צדקה, מר רייס?״ הגרגרת שלו עולה ויורדת כשהוא מתנשף. הוא חוזר על פעולותיי כשהוא מביט בעיניי ולאחר מכן עיניו גולשות אל פי וחוזרות חלילה. ״מה אם כן, מיס ג׳ונסון?״ הוא זורם עם המשחק שלי ואני מחייכת לעצמי, משדרת קור רוח מבחוץ אבל מבפנים אני פאקינג לוהטת, לעזאזל. הקרבה בינינו, הקרבה שאני יזמתי. אנחנו כל כך קרובים עד כדי כך שאני יכולה להרגיש את נשימותיו החמימות על פי. ״לא.״
♡
כריסטיאן:
״לא?״ אני שואל בתהייה כשהמילה הקטנה הזו אך רבת המשמעות יוצאת מפיה. כשהיא ככה קרובה אליי, זכרונות מהלילה הקודם צצים במוחי, נשארים שם ולא רוצים לעזוב. הלילה הקודם היה... משהו אחר. היא הייתה בזרועותיי, חמימות גופה כנגד גופי. באותו לילה הרגשתי את ליבי נמחץ כשהיא בכתה, כשכאב לה. אבל בעת ובעונה אחת הרגשתי כאילו אני נמצא בבית. הרגשתי שזה טבעי שהיא נמצאת בזרועותיי כך. כאילו היא לעולם לא אמורה לעזוב. בנוסף לכך, בבוקר ניהלנו שיחה קלילה. לא היינו מובכים, היא צחקה והכל היה בסדר ולכן הרגשתי שנוכל לסדר את החתול השחור שעובר עלינו והרשתי לעצמי לקנות לה שמלה ולהזמין אותה לבוא איתי לאירוע מחר. ״אני לא הולכת איתך לשום אירוע.״ היא אומרת כששפתינו במרחק נגיעה אחת קטנה, מרחק קטן וארור. איני יכול להתרכז כשעיניי גולשות מעיניה אל שפתיה המלאות והורודות. לעזאזל, כמה שהייתי רוצה לטעום אותן שוב, לתבוע עליהן בעלות ברגע הזה ממש. לומר לה הכל. על הפרויקט המזוין, הרגשות שלי אליה. הכל, פאקינג הכל. אך אני מייצב את עצמי וחוזר אל המציאות. ״ולמה זה?״ אני שואל והיא מכחכחת בגרונה. ויחד עם זאת, האומץ שהיה זרוע בה לפני כן, נעלם. האומץ שהיה לה כשהיא התקרבה אליי, יזמה את ההתקרבות, לפני כמה דקות אחדות, נעלם כהרף עין. כאילו הסערה לקחה את כל האומץ והעלימה אותו מהעיר הגדולה. היא מתרחקת ממני, כמו משמן רותח והולכת לשבת על הכיסא שנמצא ליד השולחן שלי. אני הולך לשם כשהיא אומרת, ״אנחנו ידידים ו-״ היא שותקת, מפסיקה לדבר. אני מתיישב על קצה השולחן במשרד שלי, מול הכיסא שלה ותוהה לעצמי למה היא מסרבת. למה היא מסרבת בגלל הידידות המזוינת בינינו, הרי זה מה שאמור להיות החלק הקל, להיענות בחיוב להצעה. ידידים הולכים יחד לאירועים חשובים, לא? היא מקבלת הודעה ומקלידה על המסך מיד. ״אני מדבר איתך-״ היא קוטעת אותי וקופצת מהכיסא, מקרבת אל עיניי את המסך הזוהר והאור מסנוור אותי לשניה עד שאני מרחיק את הטלפון מעיניי במקצה וההודעה מתבהרת לי. אני מחייך. ״סימן מאלוקים, אני מניח...״ מלמלתי. היא נאנחת אך מתעשתת במהירות, מחייכת אליי בשעשוע כשרעיון עולה אל מוחה, כאילו נורה נדלקה ורעיון מבריק ממלא את החלל הריק. ״מה דעתך שנעשה עסקה קטנה? אתה בעניין, בוס?״ היא שואלת ואני מרים גבות בתהייה, אומר לה ללא מילים להמשיך לדבר. יותר ממעוניין לשמוע על מה הרעיון המבריק שלה. ״כל אחד ימצא דייט לשני, את הדייט המושלם.״ אני מכווץ גבות למשמע מילותיה. היא מתעלמת וממשיכה לדבר מבלי להסיר את מבטה ממני. ״אתה תצטרך למצוא לי דייט, את הדייט המושלם. בזמן שאני,״ היא מושכת את מילותיה טיפה יותר מדי זמן עד שלבסוף אומרת, ״ואני אמצא לך את הדייט המושלם בשבילך. בחורה מושלמת עבורך.״ היא בולעת רוק כשאת המשפט האחרון היא מלמלה במהירות כאילו רק המחשבה עליי עם בחורה אחרת כואבת לה. עיניי ננעלות על עיניה כשאני מחייך. פאקינג מחייך. אני יודע שאני הולך על חבל דק אבל אני בכל זאת שואל, ״מקנאה?״ היא מגחכת. ״אני? ממש לא. תהיה עם מי שאתה רוצה, ידידי.״ היא נראית סקפטית לגבי מילותיה, כאילו היא לא מאמינה למילים של עצמה. אבל אני מחליט לשתוק, יודע בוודאות שהמחשבה עליי עם בחורה אחרת גורמת לקנאה בליבה בדיוק כמו שהמחשבה עליה עם בחור אחר גורמת לי לבעור. לעזאזל, היא רוצה לשחק מלוכלך, כך יהיה. אני מחייך ומחמם את האווירה כשאני אומר, ״אם את זוכה, אם הבחורה שבחרת לי היא באמת הבחורה המושלמת עבורי,״ תווי פניה מתקשחות עם כל מילה שלי, סימן לכך שהרעיון לא מוצא חן בעיניה. ״מה את מקבלת?״ היא חוזרת להתיישב על הכיסא, מניחה את ידה על סנטרה, חושבת מה היא רוצה ממני. אבל לא מצריך בשבילה כמה דקות כדי להקדיש לחשיבה כי היא אומרת תוך שניות ספורות, ״תשובות.״
״תשובות?״ אני חוזר על המילה בתור שאלה. ״ממך לא אקבל תשובות לעולם, אז חשבתי לעצמי שאם אני מצליחה למצוא לך את הדייט המושלם, למחרת בערב אתה תתן לי את התשובות לכל השאלות שלי.״ אני בולע רוק. אני יודע מה היא מתכוונת לשאול. היא מתכוונת לפרויקט המזוין. ״ומה יצא לי מכל העסקה הקטנה הזאת, ג׳ונסון?״
״מה אתה רוצה?״ פאק, אותך.
אני דוחף את המחשבה עמוק לתוך הכיס הקטן, יודע שלפני זה אני צריך לגרום לה לסמוך עליי שנית, לומר לה את התשובות המזוינות שאני מתעקש לא לתת לה. לא לוקח לי זמן למצוא מה אני רוצה ממנה, חוץ מאשר אותה. כי המחשבה עולה למוחי, מטפסת את כל הדרך עד הפסגה. ״אם אביא לך את הדייט המושלם, את תצטרכי לנסות להתקבל לבית ספר למשחק שוב. לא משנה לי איפה או איזה, העיקר שתנסי. תנסי עד שתצליחי לא משנה עד כמה הדרך מייאשת.״ עיניה נפקחות בהפתעה גדולה. אני מניח שהיא חשבה שארצה שהיא תסתלק מהדירה שלי או משהו אחר אבל לא זה, לא אבקש ממנה את זה, לעולם. היא מכחכחת בגרונה, מתנערת מהמחשבות שלה וקמה מהכיסא, שולחת אליי את ידה ללחיצת יד. ״עשינו עסק, בוס.״ אני לוחץ את ידה כשחיוך משועשע פרוס על פניי. ״המקום המושלם לעסקים, לא חושבת?״ אני מביט על המשרד והיא צוחקת. צחוקה מהדהד באוזני כמו מוזיקה, כמו השיר האהוב עליי ביותר. כשאני מביט בה צוחקת, מחשבה מתגנבת אל מוחי ומתפוצצת.
לעזאזל.
מצאתי את הבן אדם המושלם עבורה.
♡