כשהשמיים נופלים

כריסטיאן: 15

טיפות גשם פוגעות בגבי, משתלבות יחד עם הזיעה כמו כביש שמשתנה משני נתיבים לנתיב אחד, כשאני רץ במסלול הקבוע שלי. היום קמתי כמו בכל בוקר. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים ויצאתי לריצה. כשאני חוזר, אני מתקלח, מכין קפה ויוצא לעבודה. אני רגיל לכך שאמה נמצאת במוחי, מסתחררת סביבי כמו דמות הנופלת בסדרה מצוירת ומקבלת סחרחורת כשמסביב ראשה נמצא קשת עם אנשים קטנים שמסתחררים סביבה, חגים במעגל יחד. אבל אתמול, היה שונה מהרגיל. הכל היה שונה. כשאני רואה אותה במשרד שלי היא מזעיפה אליי פנים, נלחמת בי ולא מוותרת. אבל אתמול, הרגשתי שהזמן עצר מלכת כשצחקנו אחד עם השני, דיברנו והרגשנו שאנחנו נמצאים בתוך בועה משלנו, שוכחים את העבר בנינו, כאילו החמש שנים האחרונות לא קרו בכלל.
אתמול הרגשתי חי אחרי הרבה שנים שלא הרשתי לעצמי להרגיש רגש, משהו שקרוב לאושר כשידעתי שהפרויקט היה חשוב לה ושברתי את ליבה, ריסקתי אותו לחתיכות אחרי שבילינו לילה שהרגשתי בו בכוכבים, בכמה מובנים. גנבתי את הפרויקט שלה יום לפני שנישקתי אותה. היא נכנסה אל חיי כמו בומרנג לפני חמש שנים. היינו בלתי נפרדים, כמו קשר כפול, שרק אם אני אנסה לפרום אותו, אצליח. זה מה שעשיתי, הושטתי יד ופרמתי את הקשר בנינו. ניתקתי וחתכתי אותו ללא הסברים. נתתי לה להאמין שבמשך חמש שנים ארורות השתמשתי בה, לקחתי את החברות שלנו כמובן מאליו כי גנבתי את הפרויקט המזוין. נתתי לה להאמין שלא אהבתי אותה, שלא אכפת לי ממנה. אני בולע רוק כשאני מתנשם מהריצה שהארכתי אותה בחצי שעה היום. באמת אהבתי אותה, אני עדיין אוהב אותה, עדיין אכפת לי ממנה. לעזאזל, אכפת לי ממנה יותר משאכפת לי מהמשרד המזוין שלי. אתמול נשארתי שקט ולא אמרתי דבר כשהיא רצתה לדעת למה גנבתי את הפרויקט שלה. ונשארתי שקט כשהיא שאלה מה התמונה שלנו עושה בארנק שלי. לעזאזל, התמונה. התמונה נשארה אצלי מאותו רגע שבו התמונה נוצרה, מאותו רגע שצילמנו אותה בהופעה. אני נזכר בתגובתה באותו יום של ההופעה וחיוך טיפשי עולה על פניי בין נשימה לנשימה. היא הייתה הבן אדם הכי מאושר בעולם כשהודעתי לה על כך שהיא הולכת לראות ולשמוע את הזמר האהוב עליה בלייב. כשהיינו בהופעה, האורות מהבהבים, האוזניים צורבות מרעשי הרקע, רעשי הקהל הצורח את מילות השיר המוכרות. היא הייתה בעננים ומאותו יום התמונה נשארה איתי. לא נפרדתי ממנה ולו לשניה אחת. גם כשגנבתי את הפרויקט הארור היא הייתה איתי ועד עכשיו, גם כשניתקנו את הקשר. כשאני חושב שזה נגמר בנינו, למרות ששום דבר לא התחיל, כשאני חושב להיכנע אליה ולומר לה את האמת, אני פותח את הארנק ומוציא את התמונה הקטנה. מביט בה, אך ורק בה. אתמול, כשלקחתי אותה לחדרה, התכוונתי לגאול אותה מייסוריה, לגאול את שנינו. רציתי לספר לה את האמת מבלי לחשוב פעמיים, מבלי לחשוב על ההשלכות של דבריי אך באותו רגע, כשפציתי את פי כדי לדבר, ליה התקשרה אליה והשיחה הכניסה בי הגיון ללא מילים, ללא ידיעתה. אני מתכוון שאמה תיכנס לבית ספר למשחק גם אם חיי תלויים בכך. איבדתי אותה בדרך בפעם הקודמת, אבל אם זה אומר שהיא תוכל להגשים את חלומה אבחר באושר שלה על שלי בכל מחיר שקיים. אבל הפעם זה אחרת, הכל אחרת. היא נכנסה לחיי שוב ולא אתן לה ללכת, אגרום לה להתפטר כדי שהיא תוכל להגשים את חלומה, שאני יודע שהיא עדיין חושקת בו. ועם כל זה אשאר לצידה. לא אוותר עליה גם כשהשמיים נופלים. אגן עליה בכל מחיר. החיוך שלה, הצחוק הממכר שלה, היא.
היא הכל בשבילי. תמיד הייתה.
המחשבה על לדבר איתה, לומר לה את האמת עולה במוחי ספור פעמים. המחשבה על לומר לה את מה שאני מרגיש מלהיטה אותי. גורמת לגופי להיות להוט גם כשקור כלבים בחוץ. אבל שוב, אם היא לא תירשם אל הבית ספר למשחק, כל מה שעשיתי היה לחינם. אני צריך לתת לה עוד דחיפה אחת קטנה.
אתמול, ליה ואני דיברנו. היא הזכירה בשיחה כמה היא נרגשת מכך שאמה שוהה אצלי ונוכל להתגבר על איזה עבר שיש לנו. לא הבנתי על מה היא לעזאזל דיברה אבל לבסוף חיברנו אחד ועוד אחד. היא אמרה לי שהעיפו אותה מהדירה שלה. הבנו שהיא אמרה לליה שהיא נשארת אצלי בזמן שאלוקים יודע איפה היא הייתה באמת. בדקתי את המצלמות אבטחה ושמתי לב שאמה לא עוזבת את המשרד מתי שכל שאר העובדים עוזבים. חזרתי אחורה ביום וראיתי שזה נמשך ככה יומיים שלמים. הבחנתי שהיא מחליפה בגדים בכל הזמן הזה בשירותי עובדים. איך הייתי עיוור כל כך למצב הזה, לעזאזל? זה משגע אותי. אני לא מצליח לשחרר את זה. אבל מה שמטריף אותי יותר הוא למה לעזאזל היא פחדה לפנות אליי, למה היא לא רצתה את עזרתי. אבל בתוך תוכי האמת שוכנת בי, אכזרית. כי בעינייה אני מפלצת מזוינת. מפלצת שגנבה את הדבר הכי חשוב בחייה. ההבנה מתגנבת אל מוחי, אוחזת חזק ולא משחררת. שברתי את ליבה ואני ממשיך לרמוס אותו בכך שאני מתחמק ממנה, מתחמק מלומר לה את האמת. בחרתי לא ליצור איתה קשר עין ולהימנע ממנה כמו מאש כאילו היא אחת העובדות במשרד מכיוון שחשבתי שזה ירחיק אותה ממני והיא תתפטר ותרדוף אחרי חלומותיה. אבל היא לא סתם עובדת, היא אמה. אמה שלי.
אני מחכה לכך שהיא תתפטר אבל באותו יום כשהיא הודיעה לי על כך, באותו רגע מזוין בלעתי רוק והתרחקתי. לא יכולתי להיענות בחיוב לבקשה שלה. אם כמה שרציתי ששלושת המילה יצאו מפיה ויגיעו לטופס בכתב, באותו רגע לא יכולתי לממש את התוכנית שלי ואמרתי לה לחשוב על כך.
אני יוצא מהמקלחת ומתלבש כמו בכל יום רגיל, מכנס מחוייט וחולצה מכופתרת לבנה. זהו היום החופשי שלי אבל יש לי פגישה דחופה במשרד ואיני יכול להישאר כאן. אף פעם לא היה לי אכפת ללכת לעבודה ביום החופשי שלי, אבל היום, היום זו הפעם הראשונה שלא מתחשק לי ללכת ולסגור עסקים. מתחשק לי להישאר כאן, לחכות ולראות אותה מתעוררת. לחכות אל מילותיה הבאות והבלתי צפויות שמעוררת בי גיחוך ואפילו חיוך. אני רוצה לבלות איתה כל שניה ודקה שיש.
אני מכין קפה ומשתדל להיות שקט כשאני יוצא מהבית כדי לא להעיר את אמה.
כשהשעה חמש מגיעה אני יוצא מחדר הישיבות אחרי שעות של שכנוע מוצלח אל אחד מהאנשים הכי חשובים בעיר. מעייף, אבל פגישה מוצלחת. ובכל זאת, אני מרגיש ריק. אני מרגיש שאני רק רוצה להיות בבית ולראות אותה. יצאתי מהמשרד מותש ועייף אבל יותר מכל הייתי מודאג. אני מקווה בכל ליבי שהיא עדיין בדירה שלי ולא הלכה כי הרגישה לא נעים. כשאני נכנס אל הדירה, הבית שקט, שקט מדי. אין שום קולות של צעדים או מים מהברז, שקט שמתחיל להלחיץ אותי, להשתלט עליי. אני הולך כמו משוגע אל החדר אורחים, כמו שילד קטן רץ אל אביו, ופותח את הדלת מבלי לחשוב פעמיים. ״שיט,״ אני ממלמל, אך לא ממהר לסגור את הדלת. אני מבחין באמה עומדת בחדר שלי עם מגבת כרוכה מסביבה, נראית כמו מלאך בדמות אדם. היא מסמיקה ומהדקת את המגבת לגופה העירום. הבזקים מאותו לילה מלפני חמש שנים עולים אל ראשי, עוטפים אותי בזיכרון של גופה העירום כנגד גופי. זין, אני צריך להפסיק לחשוב על זה. היא מכחכחת בגרונה ואני מרגיש את גופי מגיב למצבה, ואלוקים אדירים, סלח לי אבי אבל אני לא מאשים אותו. ״מצטער,״ אני ממלמל ונשאר עומד שם, מביט בה כשהזיכרונות זורמים אל מוחי כמו נהר מלא במים מזוין, הזיכרונות מבזיקים אל מוחי כמו הבזקי אור. כמו ברק בלילה סוער וגשום שמגיע משום מקום ומבהיל את כולם. אני מרגיש את מבטה נח עליי והמבוכה שלה נעלמת ומיד מתחלפת בשעשוע. ״אמא לא לימדה אותך לומר תמיד את האמת?״ היא מתכוונת לכך שהתנצלתי. לעזאזל. ״אמא לא לימדה אותך לדפוק על הדלת לפני שאת נכנסת אל החדר?״ היא מרימה גבות ורק אז אני מבין את החיבור הלא נכון של המשפט שלי. עשיתי בדיוק את מה שאמרתי לאמה לא לעשות. היא קורצת ואומרת, ״טיפ ממני, בפעם הבאה כשאתה נכנס למקום, תתקתק.״ אני מגחך. הבדיחה פאקינג על חשבוני. ״מקבל את האתגר, נסיכה.״ אני סוגר את הדלת בשעשוע כשאני מבחין שהיא מסמיקה. אלוקים אני פאקינג נהנה מזה.
״גם כשאתה ביום חופש אתה עובד? לא ייאמן.״ היא אומרת כשהיא מתקרבת אליי. אני מרים את ראשי מהמחשב ומגחך. ״אתמול דאגת לאוכל, הפעם תתן לי את הכבוד להרעיל אותך.״ היא אומרת.
״את בטוחה שלא תשרפי לי את הבית? יש לי ביטוח לעצמי אבל לך נסיכה, לא.״ אני נזכר שלפני הפרויקט, היא הגיעה לביתי והתכוונו לצפות בסרט אבל כשהיא סיימה להכין את הפופקורן, היא הניחה בטעות את הקערה על הגז, כשהגז עוד היה רותח והקערה נמסה כמו שעווה שנמסה מהחום של הנר. ״יש לך חוש הומור, בוס.״ היא אומרת בגיחוך כשהיא הולכת אל המטבח ומוציאה סיר מהארון. ״מה תרצה להזמין, אדוני?״ היא מסתובבת אליי כשאני מתקרב אליה מעט. הבזק חשמל עובר לידנו כשהאווירה נהיית להוטה. עינינו ננעלות וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא עד כמה היא יפה. פאקינג יפיפייה. אני יכול להרגיש את חום גופה קורן אליי כמו השמש החמה. היא מביטה בי, בולעת רוק, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ואומרת, ״יש לנו מגוון רחב בתפריט היום, בוס.״
״את כלולה בתפריט?״
אני מרגיש את פעימות ליבה מתחזקות ככל שקשר העין שלנו מתמשך. מבטה משתנה מחוסר ודאות ללהט, פאקינג עוצרת נשימה. כשאני נמצא לידה, אני מרגיש שלקחו את כל החמצן מגופי ורק בזכותה הוא חוזר וליבי פועם בקצב מסחרר.
״את יודעת מה השעה?״
״לחזור לישון?״ היא שואלת ואני מגחך. היא מתרחקת ממני מעט. ״אני מנחש שאם יכולת היית מתחתנת עם המיטה המזוינת?״
״מקנא, בוס? לא שמעת שקנאה עושה קמטים?״ אני מגלגל עיניים. ״רוצה פנקייקים?״ עיניה נפקחות למשמע שאלתי.
״יש לך שוקולד?״ אני מהמהם בחיוב. היא הולכת להתיישב על האי, נותנת לי להכין לה ארוחת בוקר בפאקינג ערב שלה. אני מרגיש את מבטה נח עליי כשאני מוציא את המצרכים מהמקרר.
״מה השעה?״ היא שואלת. ״לא הסתכלתי על הטלפון שלי מאתמול.״
״שש.״ כשאני מסתובב אליה, היא פוקחת עיניים לרווחה. ״לעזאזל,״
״יותר מדי שעות שינה, אני צודק?״
״חשבתי שישנתי הרבה יותר.״ אני מגלגל עיניים. לעזאזל, כמה בן אדם יכול לישון ביום? כשאני מסיים להכין את הפנקייקים אני מניח אותם בצלחת ולידם שוקולד, כמו שביקשה ומביא לה את הצלחת. ״תודה,״ היא ממלמלת ולוקחת ביס, משמיעה אנחה של הנאה. אני מחייך לעצמי. ״אהבת?״
״אתה מבשל כל כך טוב. איך זה שהגורל שלך הוא להיות אדריכל?״ היא שואלת ומתענגת על כל ביס וביס. ״בתיאבון, נסיכה.״
״אמרתי לך להפסיק לקרוא לי-״ אני קוטע אותה. ״אני יודע מה אמרת, הייתי שם.״ אני מרים גבות ושואל כדי להתקיל אותה, ״כשאני אומר לך לעשות משהו, את מקשיבה?״
״לא.״ היא עונה בפזיזות. ״תקשיבי לעצה של עצמך, נסיכה.״ היא נאנחת בחיוך. צליל שיחה נכנסת נשמע ואני מביט במסך, זה ג׳ייסון. ״אני חייב לענות.״ מלמלתי, מתבאס על כך שאני צריך להשאיר אותה לבדה. אני מרגיש שרק היינו צריכים יום אחד, לילה אחד כדי להשלים פערים. כדי לשכוח מהעבר ולהיות קלילים אחד עם השני ואני תוהה, האם זה יקרה גם כשנחזור אל המשרד? אני תוהה איך אבחר להתנהג. האם שוב אתנהג אליה כאילו היא לא קיימת או ההפך ממה שעשיתי עד עכשיו. במשך השנים ידעתי שהתגעגעתי אליה, אבל לא ידעתי עד כמה עד שהיא הופיע שוב בחיי.
♡