כשהשמיים נופלים

אמה: 13

הגעתי לתחתית. אתמול טעיתי והרוחות התחזקו וכך גם הגשם הארור. אתמול חזרתי אל המשרד סחוטה במים. המזוודה שלי עדיין במשרד, מוחבאת מפני אנשים חטטנים, והכיסא הפך להיות חברי הטוב ביותר בשני הלילות האחרונים. השעות שינה שלי התהפכו, כאילו אני מתבגרת בחופש הגדול שהולכת לישון בשעות שהיא אמורה לקום בהם לבית ספר. אני לא נרדמת בלילות וכשאני סוף כל סוף מצליחה להירדם, זה רק לשעה שעתיים בגלל הרעשים שמסביבי. אני קמה לצלילי דלתות נפתחות ונסגרות, אנשים מדברים, הקלדה על המחשב, רעשי עקבים של הבנות הולכות וחוזרות. זה מתיש. כאבי הגב שלי חוזרים בכל פעם מחדש שאני קמה מהכיסא. ועכשיו, סוף השבוע הגיע. סוף שבוע שאני מחכה לו בכל יום שני, בכל תחילת שבוע אבל עכשיו אני לא. הדאגות מציפות אותי בין רגע. מה אעשה עכשיו? אני בטוחה שישימו לב אם אהיה כאן כל הסופ״ש הארור. אני פותחת את הטלפון שלי ומבחינה בשעה. שיט. השעה עשר בבוקר, אלוקים. השעון מעורר לא העיר אותי כלל. כשאני בודקת למה, אני מגלה שבכלל לא כיוונתי את השעון מעורר אלא ברוב טיפשותי במקום להיכנס אל האפליקציה של השעון מעורר, נכנסתי אל המחשבון.
758 לעזאזל.
אני נאנחת ולוקחת מהמזוודה שלי, שהנחתי אותה בצד כדי שאף אחד לא ישים לב, בגדים ומוצאת חולצה ארוכה צמודה שחורה וחצאית מיני שחורה עם גרביונים שחורים ומגפיים, הלבוש האהוב עליי. אני לוקחת איתי מברשת שיניים ומסרק. כשאני יוצאת, אף אחד לא שם לב אליי למזלי ואני נכנסת במהירות אל שירותי הבנות. אני מתחילה להתארגן ולהתלבש בשקט כשאני חושבת על אתמול. כשהגעתי סחוטה כולי אל המשרד, ליה התקשרה אליי ודיברנו עם כמה בעלי דירות. ליה שכנעה אותי שזה סתם בזבוז זמן וכסף להתקשר לבתי מלון בגלל שאני שוהה אצל כריסטיאן. לא יכולתי להמיר את פיה מכיוון שאני עצמי שיקרתי לה אז שתקתי והמשכנו לחפש דירות. אבל כל הדירות היו יקרות מדי או שהשותפים עוזבים רק בעוד חודשיים או שלושה. כשהתעקשתי על למצוא בית מלון, אז הבית מלון היחיד היה רחוק מהמשרד בנסיעה של שמונה שעות. אני נזכרת במילים שלה מהשיחה שלנו מאתמול, מילותיה מסתחררות בראשי ורגשי אשמה הופכים אותי כשאני חושבת על ליה. ״אני בטוחה שקשה לך לגור עם כריסטיאן, עם כל העבר שלכם, אבל אני גאה בך. זה לא פשוט בכלל.״ אני מנסה להזכיר לעצמי שזה לטובתה שאיני אומרת לה את האמת כי היא צריכה לדאוג לעצמה, לעבודתה ולא לי. אבל אני יודעת שאני סתם מברברת. לא אכפת לה לעזור לי כלל. הכנסתי את הבגדים המלוכלכים אל שקית בד ויצאתי מהשירותים. ״אני מצטערת,״ אני ממלמלת כשאני נתקלת ב- אני מרימה את ראשי ונאנחת כשאני רואה מולי את כריסטיאן.
אני לא מספיקה להשחיל ולו מילה נוספת כשהוא אומר, ״כשתסיימי לעבוד תעצרי במשרד שלי.״ פניו זועפות במקצה כשהוא הולך. אתמול, לא הצלחתי להירדם והתעוררתי בשתיים בלילה. היה לי אדרנלין ורציתי לספר לו, תכננתי לומר לו הכל אבל ברגע שהוא ענה, השתפנתי וקברתי את עצמי עמוק בכיסא כשאמרתי לו שאני מתחרטת ולא רוצה להתפטר. הוא קנה את זה. הבן אדם היה זמין בפאקינג שתיים בלילה! חולה עבודה שחצן.
שעתיים מאוחר יותר, כינסו את כל הקומה לישיבה דחופה ובגלל שקודם לכן חיפשתי מקום לשהות בו למשך הסוף שבוע לא שמתי לב אל השעה ועכשיו אני מאחרת אל הישיבה הארורה. כשאני עושה את דרכי אל חדר הישיבות, מנסה ללכת מהר ככל יכולתי, ג׳ייסון מצטרף אליי. מעולה, לפחות אני לא מאחרת לבדי. ״בוקר טוב,״ אמרתי. ״איך את, ג׳ונסון?״ אני מעלה חיוך מזוייף על פניי ומהמהמת בחיוב.
״אני יכול לשאול אותך שאלה?״ אני מכווצת אליו גבות בתהייה. ״לא קשורה לעבודה.״ הוא ממהר להוסיף כשהוא מבחין במבטי. ״רק רציתי לדעתי מה את חושבת על כריס.״ ג׳ייסון אומר. ״תן לי להבין, אתה רוצה לדעת מה אני חושבת על הבוס שלנו?״ שאלתי כדי להבין האם שמעתי נכון. הוא מהנהן. ״למה אתה רוצה לדעת?״ אני מעקמת פרצוף. הרי כולם יודעים בעבודה שמה שג׳ייסון שומע עובר אל כריסטיאן ולהפך. הם חברים טובים בעבודה ומחוץ. וחןץ מזה, מהבוקר ניכר שכריסטיאן כועס עליי על משהו שכנראה עשיתי, אז אין שום סיכוי שאלבין את שמו מול חברו הטוב. ״קדימה, אמה,״ הוא חייך לכיווני כשהוא אומר ומזכיר לי שאנחנו מאחרים, ״אל תשחקי משחקים, ילדה. יש לנו ישיבה להגיע אליה.״
״כמו שאמרת, יש לנו ישיבה להגיע אליה.״ אני חוזרת על מילותיו וחומקת מהשאלה כמו שמן חלקלק. בתגובה, הוא מגחך כששנינו נכנסים יחד אל החדר ישיבות. כשאנחנו נכנסים כולם שותקים ומסתובבים אלינו. ג׳ייסון קורץ לעברי ומתיישב במקומו. ״איחרת.״ כריסטיאן אומר ופניו זועפות. אלוקים, עד שחשבתי שעלינו שלב ביחסים. ״סליחה, בוס, אבל יש לי אישור מאמא. רוצה לראות?״ אני ממלמלת בציניות אך כנראה זו לא הייתה בחירת מילים מוצלחת כי אם זה אפשרי, הוא זועף אפילו כפליים. חשבתי שהתחלנו לכבד אחד השני, שעלינו שלב ביחסים, קומה אחת בסולם הארוך, אבל הוא חזר להיות הבוס הזועף והקר שלי. הבחור ששכח למה הוא עולל ומתייחס אליי כאילו אני לא מבינה במה אני עוסקת, לאיזה מקום עבודה הגעתי. ״תשבי.״ הוא יורק. אני מגלגלת עיניים בחוסר כבוד. אם הוא לא מכבד אותי, אני לא אתן לו את הכבוד שלי. אני מתעלמת ממבטו וממבטיהם של העובדים שנועצים בי את מבטם הפעור עיניים מהלם כשאני מתיישבת בכיסא היחיד שפנוי - פאקינג לידו. כריסטיאן מביט בי ולאחר כשניה בלבד מתעלם מהמילים שלי וממשיך בישיבה. כמה דקות בודדות חולפות ועיניי נעצמות מעצמן, אני מנסה להשאיר אותן פקוחות, מנסה לשרוד את שאר הישיבה אבל אני לא מצליחה. אני מקשיבה לקולו של כריסטיאן ומנסה להשאיר את עיניי פקוחות.
הישיבה ארכה כשעה. שעה של שעמום ומילים מבוזבזות. הוא דיבר על דברים שכולנו היינו מודעים אליהם כבר אבל עדיין, כשהבטתי סביבי כולם היו מרותקים ממנו. כשהוא מסיים את הישיבה, כל העובדים לא ממהרים לצאת מכיוון שיש כיבוד. כל מיני מאפים ועוגיות נמצאים על שולחן בצד השני של החדר. אני באה לקום מהכיסא אך כריסטיאן עוצר אותי במקומי בעזרת קולו השקט והמאיים. ״למה איחרת?״ הוא שואל וכשאני מביטה בו, אני נשבעת שאני יכולה לראות את פניו עולות בפאקינג אש. ״כמו שאמרתי, בוס,״ מלמלתי בקול מזלזל. ״הנה, פתק מאמא.״ אני מרימה את הפתק הראשון שאני מוצאת בתיק הקטן שנמצא על כתפי ומוסרת לו אותו. אך זו הייתה טעות כי כריסטיאן משחק את המשחק ולוקח מידי את הפתק הארור ששם כתוב מספר טלפון של הדירה שמצאתי. היא יקרה, אבל הייתי חייבת לבדוק אותה. אני חייבת מקום לישון בו. אני לא יכולה לחיות במשרד לנצח. ״לא סיימנו עם השיחה שלנו, אמה.״ אני שומעת את ג׳ייסון אומר לי כשהוא קם ממקומו עם הטפסים שלו. אני מגלגלת עיניים כשכריסטיאן שואל, ״איזו שיחה?״ הו, אני בטוחה שהדביל יספר לך אחר כך. ג׳ייסון מגחך ויוצא מהמשרד. אני לוקחת, יותר חוטפת את הפתק שלי מידו של כריסטיאן ומסתובבת כדי לצאת בעקבות ג׳ייסון אך כריסטיאן תופס את ידי ומסובב אותי בעדינות אליו כך שעכשיו שנינו פנים אל פנים. פנינו זו מול זו, במרחק נגיעה אחת מהשניה. מרחק נגיעה אחת משפתיו. ליבי פועם בפראות כאילו רצתי ריצת מרתון. ״שלא תעזי לעזוב את המשרד שלי בלי האישור שלי.״ הוא מביט בי וליבי על מאתיים כשעיניו הירוקות מתכהות עם כל מילה ומילה שלו. ״אני הבוס שלך, לא פאקינג חבר שלך.״ אני בולעת רוק כשמילותיו חותכות את ליבי כמו סכין חדה. אני יכולה להישבע שאת שלושת המילים האחרונות הוא אמר בלחישה, יותר מהמילים הקודמות, כאילו כואב לו עצמו לבטא אותן בקול. ״לפי מה שזכור לי, סיימתי בית ספר לפני שבע שנים, המורה.״ הוא מתעלם מדברי. ״אני אחזור על דברי שוב, למה איחרת?״ פאק, הוא לא רציני. אני מגלגלת עיניים בתסכול. ״זה לא פאקינג עניינך!״ אני עוזבת את ידו ושונאת את זה שאני מרגישה בחוסר של ידו. אני מרגישה את מבטיהם של עמיתי לעבודה נועצים בנו מבטים, בוחנים את הסצנה שאני יצרתי. לעזאזל, לא ידעתי שאמרתי את זה בקול רם, לא התכוונתי לכך בכלל, לא רציתי ליצור סצנה. כשאני מביטה בעמיתי לעבודה, אני שומעת לחשושים כמו, ׳איך היא מעיזה?׳ ׳מה קורה כאן?׳ אני מחזירה את מבטי אל כריסטיאן כשהוא בולע את רוקו כמו שהוא בולע את הזעם מפניו כשהוא אומר,
״אני לא מפלצת, אמה.״
״נכון, אתה במקרה המניאק הכי גדול בחדר.״ לא אכפת לי שכל מי שנמצא בחדר שמע את מילותיי. לא אכפת לי שהם חושבים שאני משוגעת. לא אכפת לי שהם מדברים עליי ומצדיקים אותו. הייתי חייבת להשתחרר. היומיים שעברו היו יותר מדי בשבילי. כאילו הייתי סגורה בתוך כלוב ועכשיו, כשכריסטיאן עצבן אותי, יצאתי מאותו כלוב והוצאתי את כל העצבים, הרגשות שלי, עליו. כל הנוכחים בחדר שמעו את המילים שלי ואיתם, עם הפרצופים שבהלם ממילותיי, אני יוצאת מהחדר, פאקינג משאירה חותם. אם הדלת לא הייתה מזכוכית, ככל הנראה שהייתי טורקת אותה בזעם. נמאס לי מכך שכשאנחנו לבד הוא יכול להיות כל כך מתוק ומתחשב ועם כולם הוא מתייחס אליי כאילו אני, איך הוא אמר? מפלצת. כאילו ילדה בת שלוש עומדת מולו ולא מבינה שום דבר מחייה. אבל יותר מכל, אני כועסת על עצמי. על כך שנתתי לי להתבטל ולא לחפש יותר דירות ובתי מלון. אני כועסת על כך שיומיים אני מתוסכלת ולא יודעת איך להוציא את התסכול הזה. ובסופו, הוצאתי אותו על כריסטיאן שעמד שם וספג הכל. מתוסכלת מכך שעכשיו סוף שבוע ואין לי לאן ללכת.
כשהשעה חמש ועשרה מגיעה, כולם כבר הלכו לביתם והמשרד ריק, דממה. אני מבחינה בהודעה ממספר לא מזוהה ופותחת אותה.
מספר לא מזוהה: תבואי למשרד שלי.
כריסטיאן.
אין לי שום חשק ללכת ולראות אותו, לדבר איתו. אבל בכל זאת אני עושה את דרכי לשם ללא ידיעה למה. כשאני נכנסת למשרד, הוא לא שם ואני נאלצת לחכות לו. לא שיש לי דברים טובים יותר לעשות. אני מבלה עשר דקות שלמות במשרד שלו ומחכה לו. כשאני רואה שהוא לא מתכוון להגיע אני מחליטה לקום מהכיסא וללכת אל הלא נודע, אל הפחד שמחכה לי אבל רק אז הוא מחליט להופיע ולדפוק הופעה. אני לא מאמינה שאני חושבת את זה אבל אני מודה לו שהוא הגיע, כי עכשיו, אני דוחה את המאוחר. את מה שיקרה ברגע שאצא מהמשרד הזה ואשאר לבדי. את הפחד של מה יקרה בעוד כמה זמן כשהמשרד ינעל למשך השבוע כי המפתחות כבר לא אצלי. ״הייתי צריך לבדוק כמה דברים.״ הוא מתיישב במקומו ושקט סוער ומלא במתח נמצא בינינו, יושב איתנו באותו החדר כשאנחנו מביטים אחד על השני. מאורעות היום עולות לשנינו בראש. אני יודעת מה אני מרגישה. אני מצטערת, מצטערת שנאלצתי לפרוק את התסכול שלי עליו אבל לעולם לא הודה בזה מולו, לעולם לא אומר לו את זה. והוא? אין לי שמץ של מושג מה הוא חושב, מרגיש. ״תראי,״ הוא שובר את הדממה. ״אני מקווה שנוכל להתעלם ממה שקרה היום בישיבה-״
״נתעלם?״ הוא מהנהן. ״אין ממה להתעלם, בוס. ירקתי עובדות, ממש כמו שאתה יורק פקודות.״ הוא מביט בי, כעס וזעם עוטפים אותו אבל יותר מכל שעשוע ניכר בפניו, כאילו הוא לא יודע איך להתייחס למצב, איך להתייחס אליי. קונפליקט גדול עוטף את מבטו כאילו הוא ילד קטן שמנסה לבחור טעם של גלידה בגלידרייה. הוא מחליט להתעלם מההערה שלי ואומר, ״אנחנו חייבים, בשביל ליה.״ אני מרימה גבות ושואלת, ״מה איתה?״ אני מוכנה להקשיב למילותיו רק אם זה קשור אליה. רק בגללה אני לא קמה והולכת מפה. ״אני מניח שליה סיפרה לך שהיא תנחת בעוד כמה שעות במנהטן-״ אני קוטעת אותו ושמחה מציפה אותי לראשונה מזה יומיים. ״באמת?״ אני בודקת את הטלפון שלי ומבחינה בכמה שיחות שלא נענו ממנה. ״היא התקשרה אליי-״ אני מפסיקה לדבר כשאני מבינה שהוא לא סיים את דבריו. ״תמשיך,״ אני אומרת ומביטה בו. מבטו התרכך והוא לא כועס יותר או מתלבט איזה טעם של גלידה לבחור. לעזאזל, על זה בדיוק אני מדברת. כשאני לבד איתו, הוא כמעט מתוק. כמו החבר שאיבדתי לפני כמה שנים. אבל מול כולם, הוא פשוט מאוד הבוס הקר והקשוח שלי. ״היא אמרה שהיא רוצה לגור איתי למשך שבוע ואז לחזור אל הדירה שלה, אז חשבתי שאולי תרצי לעזור לי לארגן מקום בשבילה.״ אני מרימה גבות בהפתעה ומבלי לחשוב אני אומרת, ״כן, ברור.״ אבל למה הוא צריך עזרה בלארגן את ביתו? ״מתי?״
״היא נוחתת בעוד כמה שעות, לא?״ אני מהנהנת ובאה לומר עוד משהו אבל צליל שיחה קוטע את דבריי. ״חייב לענות,״ הוא ממלמל. ״תחכי לי בחוץ ותמסרי לטובי שהוא יכול ללכת הביתה.״ הוא יוצא מהמשרד ועונה לשיחה. אני קמה מהכיסא ותוהה לעצמי האם זו הבחירה החכמה. כן, אין לי מה לעשות טוב יותר מזה אבל אני באמת עושה את זה? אני באמת הולכת אל ביתו? כשאני שומעת את הדלת נפתחת שוב, כריסטיאן נכנס, מוסר לי את המפתחות של הרכב שלו ואני תופסת אותם בהפתעה. אני יוצאת אל הרכב שלו ומזכירה לעצמי שאני עושה את זה למען ליה שמגיעה לכאן ומשם אקח את המפתחות לדירה שלה ואשהה אצלה. הבעיה נפתרה. אני מרגישה שאבן ירדה מחזי כי אני לא אשהה במשרד יותר או בחוץ, בקור ללא מיטה או כיסא. ״היי!״ כשאני יוצאת מהבניין, פניו המוארות של טובי מאירות אליי ואני מחייכת אליו בחזרה. ״כריסטיאן אמר שאתה יכול לחזור הביתה.״ הוא מחייך בנחמדות והולך לרכב הכחול שחונה בצד הבניין.
אני נכנסת אל הרכב השחור של כריסטיאן ומחייגת אל ליה אבל היא לא עונה. אני תוהה למה היא לא סיפרה לי דבר אבל מניחה את המחשבה בצד כשכריסטיאן נכנס אל הרכב ומתחיל בנסיעה. אני מסיטה את מבטי מהכביש, מהחלון שלאט לאט מתמלא בטיפות מהגשם ואני מביטה אליו, בוחנת אותו. הוא לבוש כמו בדרך כלל, חולצה מכופתרת לבנה ומכנס כחול מחויט. אני בולעת רוק, הוא אלוהי. מאז שהכרתי אותו נמשכנו זה אל זה כמו מגנט, גם כשהיינו ידידים טובים. אבל לאט עם הזמן המגנט התלקח והמשיכה הופסקה. אני נמשכת אל כריסטיאן. המגנט הארור עדיין פועל, מגנט שנמשך אך ורק לצד השני ושלו דעך והשחיר, כמו שרשרת מזהב לא אמיתי שנשארת יותר מדי זמן מתחת למים. מגנט יכול להימשך למגנט אחר, אך שלו לא. כריסטיאן הוא המגנט שדעך והשחיר עם השנים, זה שלא עובד, זה שלא שם עליי. לעזאזל, אני חייבת להפסיק לחשוב עליו או שאצא מדעתי. אני מוצאת את עצמי בוהה בו למשך כמעט כל הנסיעה הארורה, למשך יותר מדי זמן כשמחשבותיי פועלות כמו גלגלי שיניים. אני מסיטה את מבטי לעבר החלון כשהוא חש במבטי. לחיי מאדימות. הטלפון שלי מצלצל ומציל אותי מפליטות פה מביכות. מספר לא מזוהה מופיע על המסך אך בכל זאת אני עונה. ״שלום, השארת את הפרטים שלך לגבי הדירה,״ שכחתי מהדירה הזאת לגמרי! ״כן,״ אמרתי בשמחה. ״מתי אוכל לבוא-״ שאלתי בתקווה שאוכל לעבור בהקדם האפשרי, לראות את הדירה אבל היא קוטעת אותי. ״הבית מצריך שיפוץ רציני. אשמח אם תצרי איתנו קשר בימים הקרובים.״ האישה מהקו השני אומרת. אני מאשרת ומנתקת. מה לעזאזל חשבתי לעצמי, שאוכל לעבור מיום ליום לדירה חדשה?
מחשבה טיפשית.
״מי זה היה?״ כריסטיאן שואל בסקרנות. אני נאנחת, לא יודעת למה אני מספרת לו, מרגישה בנוח. ״אני רוצה לעבור דירה.״ טוב, לפחות חצי מהאמת. אני מכחכחת בגרוני ומביטה בו. הוא מכווץ את גבותיו אך נשאר בשקט.
כמה דקות לאחר מכן, הוא עוצר את הרכב ליד בניין רב קומות. הוא יוצא מהרכב וכך גם אני. אני מסתכלת סביבי, ומבחינה שזה בניין מגורים, הבניין שבו הוא גר. חשבתי שזה היה בית מלון מזוין. הוא מברך לשלום את השומר הנחמד ומשאיר את הדלת פתוחה למעני. הלובי ענקי, אלוקים. אם כריסטיאן לא היה נכנס הנה, הייתי בטוחה שזה בית מלון או בניין עסקים יוקרתי. כריסטיאן נשען על המעלית ומחכה שאסיים לבחון את הבניין שבו הוא מתגורר בקפידה. ״סיימת?״
״עוד לא התחלתי.״ מלמלתי כשפניו משועשעות מתגובתי. נכנסנו אל המעלית, הבניין בעל שלושים ושלוש קומות. הוא לוחץ על קומה עשרים ותשע ומבלי להרגיש את המעלית זזה, הדלת כבר נפתחת בקומה כשכריסטיאן מחפש את המפתחות לדירה ופותח אותה. אני נכנסת אל הדירה בציפייה לראות דירה מפוארת אבל הלסת שלי נופלת על הרצפה. הבית צנוע, לא מפואר מדי. בדיוק בגודל הנכון. מצד השמאלי שלי נמצא מטבח עם אי קטן ובצד השני שולחן אוכל. בהמשך ממוקם הסלון הלבן וממול טלוויזיה. אני מרגישה שנכנסתי לדף של פינטרסט רק בחיים האמיתיים. ״תרגישי בבית,״ כריסטיאן ממלמל כשהוא עונה לשיחה, משאיר אותי לבד להתפעל מהדירה שלו.
עובר כמה דקות של שקט, דממה. אפילו את הדיבורים מהשיחה שלו לא שומעים. הוא חוזר מהמסדרון הרחב והולך אל המקרר. ״מה מתחשק לך לאכול?״ הוא שואל. ״אני לא רעבה, תודה.״ מלמלתי אבל הבטן שלי תגיד לי אחרת. אני פה בשביל ליה, לא בשביל לשוחח איתו. ״לא שאלתי אם את רוצה לאכול, רק מה את רוצה. הבנת הנשמע, נסיכה.״ אני מגלגלת עיניים לנוכח הכינוי שבחר לכנות אותי. אם היה אפשרות להעלים מילה מהלקסיקון הייתי בוודאות בוחרת ב׳׳נסיכה״. אני חושבת שלעולם לא אדע למה לצפות ממנו. לאיזה כריסטיאן אקבל ביום שלמחרת, או בדקה שלאחר מכן. אבל אני חושבת שזה מה שאני אוהבת בקשר לא קשר שלנו. את הציפייה ליום שיבוא, את הציפייה לראות אותו ואיך הוא יגיב. ״תפסיק עם זה,״ אמרתי על הכינוי שבחר. אבל הוא מתעלם, רק מסתכל עליי במבט משועשע מבלי מענה. ״אני מכין פסטה.״ הוא מחליט בשבילי ואלוקים, הבטן שלי רוצה לחבק אותו על הבחירה המושלמת שלו. ״אני זוכר,״ הוא מתחיל לומר בזהירות כשהוא מוציא את הפסטה מהמגירה ואת כל שאר המצרכים מהמקרר. ״שאהבת פסטה, בלשון המעטה.״ הוא אומר וגורם לי לגחך. הוא זוכר. הוא זכר את הפרט הקטן הזה לגבי. הוא זוכר את עברנו אבל מסיבה מסוימת לא מדבר על כך. ומסיבה מסוימת אני גם. ״אני אוהבת,״ אני אומרת כשאני קמה מהכיסא ומביטה בו מבשל. אלוקים אדירים, למה לעזאזל גברים מבשלים זה מושך כל כך? למה כל דבר שכריסטיאן עושה מושך?
♡