סודות

חוקים

לין. מה היא עושה כאן? היא אמורה להיות ביער!, מיליון מחשבות ושאלות מתרוצצות במוחי, זה היה ברור, לין היא החולשה שלי. פתאום היא מתקפלת, מתגלגלת על הרצפה, ואז אני מבינה, היא צוחקת עליי. כעס עצום ממלא אותי ואז זה קורה, סכין נופלת לידי משום מקום, לין צוחקת עליי, היא לא מפסיקה לצחוק, צחוקה מתגלגל ומהדהד ברחוב, צורם באוזני. אני מרימה את הסכין. רואה את השתקפותי בלהב הסכין החד, את הפנים הכעוסות שלי ואז אני מבינה, החולשה שלי היא לא לין, החולשה שלי היא חוקים. כיסיתי את אוזני, הכל כדי לא לשמוע את צחוקה של לין, כדי לא לרצות להרוג אותה, אפילו לא קצת, ראיתי אותה מתגלגלת מצחוק ומצביעה עלי, הרמתי קצת את הסכין, אבל אז זיכרון ישן עצר אותי, אני נמצאת שם בתור ילדה קטנה ולין מספרת לי סיפור לפני השינה ומרדימה אותי, היא נותנת לי נשיקה על המצח ואומרת לילה טוב, היא אומרת שהיא אוהבת אותי. אני חוזרת למציאות, אסור לי להרוג אותה, אפילו לא לפגוע בה, אני משליכה את הסכין אל כביש האספלט ומביטה מעלה, אל כיפת הברזל הגדולה שמעליי. הכל כדי לא לראות את לין צוחקת עלי כדי לנתק את מחשבותי. רגע, כיפת ברזל?? אנחנו בתוך בניין, ואז אני מבינה מה הם הולכים לעשות, ברגע אחד זה קורה, בום גדול ומתגלגל ואז זה קורה, נפער בשמיים סדק גדול, שבר, ודרכו רואים אור, אני מסיטה מהר את מבטי, יכול להיות שהשנייה הזו שבה מבטי היה למעלה הכשילה אותי, אני משכנעת את עצמי שזו לא באמת שמש ומסתכלת על הרצפה, בזוית עיני אני רואה את לין, אני עוצמת את עיני, וצורחת, אבל אני עדין שומעת חלושות את צחוקה של לין, גם כשאני סותמת את אוזני. אני מרגישה יד חלקה ודוחה עוברת על פני, מרקם היד היה כל כך רך ושמנוני, שרציתי להקיא, פחדתי אפילו לראות של מי היד, 12 צילצולי פעמון הבהירו לי שהשעה עכשיו 12 בצהריים, ואני חייבת לסרק את שערי, מסרק נחת בכף ידי ואני נאלצתי לפתוח את עיני, מול פני, צמוד אלי כאילו אני בכלל לא שם, נמצא הנשיא, ידו נחה על פני, עיניו היו בדיוק מול עיני, השפלתי את מבטי מטה, אסור להסתכל לנשיא בעיניים, אני עוצמת את עיני ומברישה את שערי בלי לראות דבר, יש יותר מידי דברים שעלולים להכשיל אותי אם אראה אותם, אני לא מפסיקה לצרוח, אפילו לרגע, ואז סוף כל סוף, זה נגמר, חושך, חושך מוחלט, אני מפחדת לפתוח את עיני במידה וזה רק צל שעובר, אבל כשאני מפסיקה לצרוח, יש שקט, אני מרגישה ידיים אוחזות בי ומוציאות אותי החוצה, אני פוקחת את עיני, אני עומדת מחוץ לבניין, הבניין שמהיום יקרא בעיני בניין הסיוטים.

***

מוקדש ל HelenaMantis כי התחנפת מספיק;)