אני רצה אחרי ריאן באילוץ, הוא עוצר אותי בפתאומיות, אני רואה שאמנדה עצרה אותו. אני לא מצליחה לראות מה קורה במחנה אבל אמנדה כן, היא לוחשת לריאן שלוחש לי: "יש מישהו במחנה, זה לא אותו אחד שאת פגשת, גם אמנדה לא מזהה אותו, תיהי בשקט ואל תזוזי" הוא אומר, אני מנסה להסתכל אבל לא רואה כלום.
אמנדה מזנקת זינוק ענק, אני שומעת קול נחיתה וקול של רגליים רצות במהירות אדירה, אני הולכת למחנה במהירות ורואה את אמנדה, אף אחד אחר לא נמצא שם, "מה קרה?" ריאן שואל לפני שאני מספיקה, "היה כאן מישהו, נער, הוא היה שזוף יחסית, כאילו היה ביער כבר זמן רב, אפילו כאילו מצא לו קרחת יער להיות בה, הוא נראה חזק ובעל מבנה גוף שרירי שקשה לפתח בעיר וגם מצריך זמן מה ביער, אבל למרות כל זה הוא היה נראה בן 14 בלבד, בערך בגילך" היא אומרת ומצביעה עלי, "היה לו שיער שחור ועיניים כחולות כהות" היא מוסיפה. "אבל זה לא העיקר, אתם לא תאמינו מה הוא עשה" היא אומרת ומסתכלת ישר עלי, "הוא הסתכל על התיק שלך, קרא את השם שכתוב עליו כאילו כדי לוודא שהוא שלך, הוא פתח אותו ולקח משהו" היא אומרת, "נראה אותך מנחשת מה" היא מוסיפה, אני מחכה שתמשיך בדבריה אבל היא מסתכלת עלי ומחכה לתשובה, "את חתיכת המראה?" אני מנסה באילוץ רב להוציא תשובה מפי, "לא! חשבתי שאת תדעי מה כי אם הוא לקח דבר כזה אמור להיות בו משהו מיוחד, אבל במקום לתת לך לנחש אני פשוט אגלה לך, הוא לקח את הברכות שלך מההורים." אומרת אמנדה.
פי נפתח בתדהמה מוחלטת, הייתי עוברת על כל החפצים שלי בתיק לפני שהייתי חושבת על זה, אולי אפילו אז לא הייתי מצליחה להעלות בדעתי את האפשרות הזאת.
"קפצתי עליו לפני שהוא הספיק לפתוח את המעטפה הראשונה, אבל הוא היה זריז ממני, עזב את המעטפות ורץ משם במהירות, יצא מטווח ראייה עוד לפני שהספקתי לנחות על האדמה" אמנדה אומרת, "עכשיו תספרי לי, מה יש בברכות האלו" אומרת אמנדה, היא עומדת בפישוק קטן, ידיה על מותנייה ומבטה מפציר בי לענות, ריאן, שעמד עד עכשיו המום, מתחיל סוף סוף לדבר "לינדה", הוא אומר, "מה יש בברכות האלה?" הוא שואל בעדינות, לא בקשיחות כמו אמנדה, כאילו שהוא רוצה לדעת את התשובה רק לטובתי.
"אני לא יודעת" אני ממלמלת בשקט, נבוכה, "מה?" שואלת אמנדה, "אני לא יודעת!" אני אומרת בקול רם יותר, מרימה את מבטי ומסתכלת ישירות בעיניה של אמנדה, "למה את מתכוונת 'אני לא יודעת' ?" אמנדה שואלת בבלבול. "אני לא יודעת, לא קראתי אותן, בכלל לא פתחתי את המעטפות, שמתי אותן בתיק רק בגלל שהייתי צריכה" אני אומרת, מסבירה את דברי.
"אז תקראי" אומרת אמנדה ומגישה לי את הברכות, אני לוקחת אותן באיטיות מידיה, פותחת את המעטפות בחרדה וציפיה לנמצא בפנים, אני קוראת את הברכה הראשונה, מאבא, על הכרטיס כתובה מילה יחידה, 'תהני', אני מעיפה את הברכה, איך יכול להיות שלאבא שלי כל כך לא אכפת ממני, שהוא אפילו לא כתב לי ברכה, 'תהני', היה הדבר הכי גרוע שיכול היה להיות כתוב בפנים. הדמעות חונקות את גרוני, עוד שנייה ויצאו החוצה. אני מתחרטת על מעשי, הדמעות חונקות את גרוני ומאיימות לצאת, כל רצוני הוא להחזיר את השעון לאחור ולגרום לכך שלא הייתי קוראת את הברכה המטופשת הזו.
YOU ARE READING
סודות
Aventuraהמבחן הזה. כל ילד בגיל 14 חייב לעשות אותו, מי שלא עושה מת בעינויים, מי שעובר אותו מקבל חיים מושלמים, מי שלא עובר אותו מגורש ליערות הפרא שסובבים את המדינה. מי שמשקר במהלך המבחן נשרף בעודו בחיים. לינדה הגיעה לגיל 14, והיא יודעת שהיא לא תעבור אותו.
