סודות

הלילה האחרון

99
99
99....
הציון הזה רץ במוחי מיליון פעמים. למה? למה לא נקודה אחת יותר, ההבדל הזה, של נקודה אחת, הפריד בין חיים ומוות, וקבע במוות.

אני מארגנת תיק, לא בוכה, הדמעות חונקות את גרוני אבל אני נלחמת בהן, לא נותנת להן לצאת, לברוח אל העולם. לתוך התיק אני מכניסה חתיכת מראה שבורה, זה ישמש בתור סכין מצויין, כי יש איסור חמור על הבאת כלי נשק. אני מכניסה בקבוק מלא במים, זה הבקבוק הכי גדול שמצאתי, בנוסף אני מכניסה בקבוק דומה מלא בקרח, אני מקווה שאני אחייה מספיק זמן כדי לשתות את כל זה. אני דוחפת פנימה הרבה אוכל משומר ומיובש שיחזיק לזמן רב.

בעוד שאני מכניסה לתיק את שאר הדברים שלי, אני מתבוננת בחתיכות המראה שמפוזרות סביבי. נאלצתי לשבור את המראה בשביל הסכין המאולתרת שלי. מתוך החתיכות נשקפת אלי נערה, מסודרת, עצובה, העצב נראה בעיני הירוקות הכהות, הרבה אנשים מחשיבים אותן לחומות אם כי מקרוב הן נראות ירוקות צלולות, אבל עכשיו, עכשיו הן רטובות ואדומות, מנסות לעצור את הבכי הבלתי נמנע בכל כוחן.

אני ממשיכה לארגן את התיק, עוד ועוד דברים נדחפים לתיק הענק. הדמעות מביסות אותי, מנצחות את הקרב ופורצות החוצה, אני בוכה, אני לא מסוגלת להפסיק לבכות, אני סוגרת את התיק ומסתכלת על החדר, זה עומד להיות הלילה האחרון שבו אני אישן בחדר הזה, הלילה האחרון שבו אני אישן על מיטה טובה, אולי זה בכלל הולך להיות הלילה האחרון שבו אני אישן.