סודות

תיק אדום

אני נרתעת מהפצע, קופצת לאחור, יד חזקה תופסת בי, אני רואה שזו היד של ריאן, "לכי לאמנדה" הוא אומר, אני בוהה בו כמו מי שרק למדה אתמול מה משמעות המילים האלו, "לכי כבר!" הוא אומר ביותר תקיפות ומתנשם מהמאמץ, אני קמה ורצה למקום שממנו שמעתי את הקרב עם אמנדה מתרחש.

אני רואה את אמנדה יושבת על האדמה, חתך רחב לאורך ידה, מהכתף ועד למרפק, "תביאי את התיק שלי" היא אומרת, אני לא מבינה על מה היא מדברת, "את לא היחידה שהגיעה לכאן עם תיק, תביאי את התיק שלי", היא אומרת, מסבירה כמו לילדה קטנה. אני רצה לכיוון המדורה הקטנה ורואה שני תיקים גדולים, אחד כחול ואחד אדום, כמו שלי, אני לוקחת את האדום, אדום זה הצבע של הבנות, על התיק כתוב בכתב מסולסל בטוש שחור 'אמנדה', רק אמנדה, בלי שם משפחה, אני לוקחת את התיק ורצה לאמנדה, היא חוטפת אותו מידי עוד לפני שאני רואה אותה. היא מחטטת בתיק כמו אחוזת טירוף ושולפת ממנו מעטפה, אני מזהה את המעטפה, לי יש שתיים כאלה, עם הברכות מההורים. היא מוציאה את הברכה מהמעטפה, "זה לא הזמן לקרוא ברכות מההורים" אני אומרת, אמנדה מסתכלת עלי במבט רצחני, "תובילי אותי לריאן", היא אומרת, מתעלמת ממה שאמרתי.

אני ספק מובילה ספק סוחבת אותה לריאן, היא מתנפלת עליו במהירות ופותחת את הברכה, היא מלטפת את הברכה באצבעה ואז את הפצע של ריאן, היא עושה כך שוב ושוב ושוב ואז על הפצע שלה, היא סוגרת את הברכה. וממלמלת "תודה", היא מסתכלת עלי, בוחנת אותי כמו בפעם הראשונה שפגשה אותי, "לא נפצעת" היא אומרת בתדהמה, "דקרתי אותו עם הסכין" אמרתי, לא מבינה את ההפתעה, "הוא ברח?" היא שאלה בציפיה שהייתה קרובה לטירוף, "כן", אמרתי. פניה של אמנדה חזרו להבעה הרגילה, הטירוף יצא מעיניה, "זה עוד יכול לקרות שוב" היא אמרה, "הוא יחלים ויחזור, ואז הוא כבר ידע להיזהר ממך, לתקוף במהירות, כמו שהוא יודע" היא אומרת. אני מסתכלת על ריאן, הפצע שלו כמעט נעלם, נסגר כמעט לגמרי, פי נפתח בתדהמה, אני בקושי מסוגלת לדבר, אבל אני חייבת, כי השאלה הזו מתבקשת מידי, "מה קרה כאן?" אני שואלת, מסתכלת על ריאן ואז על אמנדה, שוב על ריאן ושוב על אמנדה, "אמא שלי מרחה כמויות של משחת קסם על הברכה שלה" אמנדה אומרת, דמעה נוצצת בזוית עינה, היא מנגבת אותה במהירות.

אני רואה את השמש מתחילה לעלות, או כך זה נראה מעבר לעצים. ריאן קם ומתחיל ללכת לעבר ה'מחנה' הקטן שלנו, שאני עדיין לא יודעת אם הוא שלנו או שלהם, רק יום או יומיים של ערות ביער והייתי קרובה למוות כבר פעמים רבות.

במהלך כל היום אמנדה לא הייתה במחנה, היא הלכה לצוד, ישבתי ליד ריאן ותהיתי למה הם הרחיקו אותי, למה הם לא החביאו אותי בקרבת מקום כפתיון או כלוחמת ביחד איתם, "את בטח שואלת את עצמך למה אמרנו לך לברוח ולא ברחנו בעצמינו" אמר ריאן כקורא את מחשבותי, או שאולי המחשבה הזו פשוט צפויה מידי, "כן, אני כן" אני עונה, הוא מצחקק, "זה בגלל שלא היינו צריכים לשרוד, היינו צריכים שאת תשרדי" הוא חוזר להיות רציני "למה?" אני שואלת, ריאן נראה כאילו החטפתי לו בוקס בפרצוף, הוא נראה אומלל, כאוב ועצוב, "את עוד תראי" הוא אומר וחוזר לעיסוקיו, "מה אתה עושה?" אני שואלת ומסתכלת על חתיכת העץ שהוא גילף, "מגלף" הוא אומר, "אני לא מטומטמת, התכוונתי מה אתה מגלף" אני אומרת הוא צוחק, הצחוק שלו מתגלגל, מצחיק, משמח, צחוק שמשכיח איפה אני נמצאת וגורם להכל להראות טוב יותר, "את עוד תראי" הוא אומר, מתגרה בי, "אתה יודע לומר עוד משהו חוץ מזה?" אני שואלת בהומור, "את עוד תראי" הוא אומר ומחייך.

אני שומעת צעדים מתקרבים כמו ביום שבו פגשתי את אמנדה, אבל הפעם הם פחות כבדים, ריאן הולך לכיוון הצעדים עם מבט מבולבל בעיניים, הוא חוזר, הפעם בידיים ריקות ואחריו אמנדה, בידיה יש את סכין, "אנחנו לא אוכלים סכין, נכון?", אני שואלת בהומור, המבט שעל פניה של אמנדה היה רציני, היא לא הייתה במצב רוח הנכון לבדיחות, "אין כלום, בדקתי את כל המלכודות, באחת היה חתך, נראה שמישהו גנב לנו את האוכל מהמלכודות, גם לא ראיתי חיות ביער, את נמצאת כאן מעט זמן, אבל יש הרבה ימים שבהם אנחנו לא אוכלים דבר, וכמעט בכל הימים הדבר היחידי שאנחנו אוכלים הוא ארוחת ערב", אומרת אמנדה ומתיישבת. היא מתחילה להדליק מדורה, אני נזכרת באוכל שבתיקי, אבל אם הם רגילים לאכול מעט הם לא צריכים אותו ואני לא כל כך רעבה, מצד שני, הם דאגו לי, הקריבו את עצמם כדי שאני לא אהרג ועכשיו אני לא אתן להם קצת אוכל?, "יש לי אוכל בתיק" אני אומרת, מהססת אם זה הדבר הנכון לומר, "אני..." אמנדה מתחילה לומר משהו אבל ריאן קוטע אותה במהירות "תודה" הוא אומר, "אנחנו באמת רעבים" הוא מוסיף ומסתכל על אמנדה בהתרסה, "כן, אנחנו רעבים" אומרת אמנדה בהיסוס קל.

אני מוציאה פחית שימורים אחת ויחד אנחנו מסיימים אותה, ריאן לוקח את הפחית מידי, "נוכל להישתמש בזה בתור סכין לאוכל", הוא אומר, אמנדה לוקחת מידיו את הפחית, "נוכל להשתמש בשאריות שנדבקו בצידי הפחית בתור פיתיון לאוכל טוב יותר", היא אומרת, ריאן מסתכל עלי, "מה את אומרת סכין או פיתיון?" הוא שואל אותי, "פיתיון" אני עונה במהירות, אמנדה צוחקת חלושות, "כמו תמיד, אני צודקת" היא אומרת, היא נשכבת לישון ומניחה את הראש על התיק שלה, "תודה על הארוחה, כבר חשבתי שלעולם לא תציעי" היא אומרת ונרדמת, ריאן נראה מבוהל ומפוחד, "מה קרה?" אני שואלת בדאגה, "כלום, את יכולה ללכת לישון, אני אשמור" הוא אומר, אני מקשיבה לדבריו ונרדמת כמעט מייד.

אני בבית לין שם, היא מסתכלת עלי במבט חלול, אני מסתכלת למטה יותר ורואה סכין תקועה בבטנה, היא קורסת, אני רצה אליה, הדמעות בורחות מעיני, מעליה אני רואה את אמא עומדת עם סכין נוטפת דם, הסכין שהייתה בבטנה של לין נעלמה, אמא צוחקת ואז קורסת ארצה, אבא עומד מאחוריה, שולף סכין מגבה, הוא מניף את הסכין ומכוון אל ליבי.

אני מתעוררת בבהלה, זה היה רק חלום, אני מתכוונת לקום ולהציע את עזרתי בשמירה כשאני שומעת קולות מדברים, "את לא נזהרת מספיק, היא לא טיפשה, היא תגלה הכל עוד מעט" אומר קול ראשון ואני מזהה את קולו של ריאן, "אני סומכת עליה" אומר קול שני, שאני מצליחה בקלות לייחס לאמנדה, "אבל היא לא תסמוך עלייך כשהיא תגלה" אומר ריאן, "הכל יהיה בסדר" אומרת אמנדה ואני מרגישה את ריאן נשכב על הארץ לידי, "לילה טוב" הוא אומר, "לילה טוב" אומרת אמנדה. "לילה טוב" אני אומרת בראשי, אבל אחרי מה ששמעתי, אולי הוא לא הולך להיות כל כך טוב...

****

היי לכל הקוראים המדהימים! אז קודם כל ממש חשוב לי להגיד שאני עבדתי המון על הפרק הזה וממש חשוב לי שתגיבו ותגידו מה אתם חושבים עליו, אפילו אם זה רע. דבר שני, הייתי ממש רוצה שתלחצו לחיצה אחת קטנה על הכוכב המתוקי למטה כדי שאני אדע אם אתם אוהבים את הספר.

תודה:)

רעות

ממשיכה ב3 לייקים ו3 תגובות