Let Me Go

פרולוג

*הפרק מכיל טריגרים*

"תפסיק!",
נשמעה הצרחה בחצות ליל אוקטובר אחד.
הכל היה קר...
"אנא ממך, תפסיק."
האישה היפהפייה צרחה בקול, כשהבחור הגדול והאכזר ריתק אותה אל קיר הסמטה החשוכה, שבה הם נמצאו.
אור הירח האיר את פניו שטופות הזימה של האיש, ואת פניה האומללות של הנערה.
הוא חדר לתוכה, עשה לה דברים...
נוראיים.
חילל אותה.
הרס אותה.
רצח את נשמתה.
כשהוא גמר, האישה כבר הייתה מעולפת ומטונפת.
מדם ומדמעות.

×××

אין דבר טהור יותר מן האמת.
גם כשהיא קשה,
וגם כשהיא גורמת לך לרצות למות.

×××

"חזק יותר! את עוד מעט שם!"
זעקתה של הבחורה, שהייתה כעת אימא לשניים, יכלה לחצות הרים.

×××

פעם היה רק כאב.
ואז בא גם הסבל.
והחיים נהיו הרבה יותר נוראיים.
אם יתכן והדבר אפשרי.

×××

2001, ברוקלין.

"מארה, אין לך ברירה. לפחות תנסי, מתוקה שלי..."
אימה של מארה קאלן כבר הייתה עובדת עצות.
מאז שבתה ילדה, היא לא הפסיקה לבכות.

מארה שכבה על המיטה, בעודה מנסה להניק את בנה הקטן.
"אני... אני לא מצ-מצליחה..."
היא התייפחה בזעם.
"א-אני ש-שונאת אותו!"
היא צרחה, פניה היו מעוותות.
התינוק הקטן ייבב.
באותו הזמן, אחותו התאומה הציצה מהעגלה הורודה שלה, ופניה הביעו עצב.
סבתה לקחה אותה והחזיקה בעדינות את התינוקת הקטנטנה.

הסבתא חייכה אל התינוקת, ולרגע כל העולם חייך.
"את תהיי האור, ילדתי. את תהיי האור של כל העולם הזה. פנייך גורמות לשמש להסתנוור."
היא צחקה בקול רם.
ולרגע, עולמה של התינוקת התרחב.
ליבה הוצף באהבה כלפי האישה המקומטת שהחזיקה אותה.
ו

כך הכל השתנה.
העולם עוצב לחלקיקים שונים, התפרק לחתיכות ולגורמים, עד שיצר עולם טוב יותר.

×××

2023, שיקאגו.

היא ניגבה את הכוסות המלוכלכות שעל הבר, ונאנחה.
ואז בחור אחד נכנס אל הבר.
והבחורה חייכה.
עולמי קרס ברגע שחייכה. הוא שונה, ועוצב מחדש, עד שהאדם היחיד שראיתי, הייתה היא.
הרגשתי... משהו נכנס לתוכי.

היא שוחחה עם הבחור מהבר, שניגש אליה ונישק את ראשה.
קנאה הציפה את חזי.
הוא התיישב מצדו של הבר, והם עדיין המשיכו לדבר כשהתיישבתי כמה שיותר קרוב לידם.
רק כדי לשמוע אותה.
פאק, הקול שלה...

קול צלול ועדין, כמו פעמונים.
שמש.
היא הייתה כמו שמש.

וזה הרגע שבו הבנתי שאני צריך לדעת עליה הכול.

"סול, אין לך ברירה."
נהם הבחור.
"את חייבת לעשות את זה. את הבטחת לי."
הוא רצה להגיד בזה משהו.
הוא ניסה לאיים עליה.
ענן גשם אכזר, המנסה לאיים על השמש היפה שלי.

אני רושף וגוחן אל הבחור, כשהשמש הולכת להביא עוד בירות מהמחסן.
"אתה תעזוב את הבר הזה. ולעולם לא תסתכל יותר לשמש שלי בתוך העיניים, ותגיד לה, שהיא הבטיחה לך. אם תפגע באישה הזאת, אני אשחט אותך חי."
לא הכרתי אותה.
פגשתי אותה לפני רגע.
ובכל זאת, רציתי להגן עליה מכל העולם האכזר הזה.
שבחיים לא תסבול שוב.

השמש שלי צריכה לזרוח.

הבחור העלוב ייבב, וברח מן הבר.
היא חזרה.
"סליחה?"
המילה הראשונה שהיא כיוונה לעברי.
"כן?"
עניתי לה בחזרה, והיא הסמיקה לגמרי.
זה מתוק.
"הבחור שהיה פה... ראית אותו?"
אני מניד בראשי לשלילה, והקלה מציפה את פניה היפים.
"תודה שאמרת לי..."
אני מהנהן.
היא מחייכת שוב. זה כאילו אני רואה את השמש זורחת לעברי.
היא מתקדמת כדי ללכת, אבל אני אוחז בעדינות בזרועה.
"את... את יכולה להגיד לי איך קוראים לך?"
אני שואל אותה.
הבחור כבר אמר את שמה, אבל אני רוצה לשמוע אותה אומרת אותו.
"שמי הוא סול"

היא לוחשת, זרועה מתחככת בזרועי.
אני לא יודע למה, אבל הפנים שלה גורמות לי לחייך.
היא יפה כל כך.

סול*

כמה צפוי.

* סול- (sol) בספרדית, שמש.