Let Me Go

אינטואיציה - פרק 8

ג'ייקוב:

בערה.
שריפה.
הכול בוער.

המחלקה בוערת, ולרגע אני מתאבן.
סול נמצאת שם.

שיט.
היא נמצאת בחדר, אפוף בעשן ובלהבות.
"סול!"
אני מכסה את פניי בשולי החולצה, כך שהיא חוסמת את העשן הסמיך.

"סול!"
המחלקה בוערת לגמרי.
הכל נשרף.

איפה כולם, לעזאזל?

אני רץ אל החדר שלה, העשן כעת נהיה סמיך אפילו יותר, אני בקושי יכול לראות.

היא לא יכולה למות.
אסור לה.
אני זקוק לה.

אין פה עוד אנשים.

הרופאים ואנשי המחלקה המזדיינים לא שמו לב שפספסו חדר.

החדר שלה.

איך קורה מחדל שכזה?

אני פורץ אל החדר אפוף העשן שלה ומוצא אותה שכובה על המיטה.
עיניה בוהות בחלל.

קודם לחלץ אותה, אחר כך לבדוק אם היא מתה.

אם היא מתה.
היא לא, נכון?

"אל תמותי. אל פאקינג תמותי."
אחרי כל מה שקרה?

אני רוצה את האישה הזאת, כל-כך רוצה.
לא סתם רדפתי אחריה מאמריקה עד לאיטליה.
התקבלתי לקמפוס רק בשבילה.
שמעתי אותה מדברת על זה עם המשפחה שלה באחד מן הימים.

אני באמת סטוקר.
זה קצת מטריד.

הממ.

אני נושא את גופה הקטן בזרועותיי, מבחין כמה קטנה ופגיעה היא כשהיא לידי.

אני עצום.
היא ממש פצפונת.
גחלילית קטנה.

אהובתי.
המילה עולה בראשי, ואני משתנק.

אהובתי?

אני... אוהב אותה?

כן. כן, אני אוהב.

אוהב כל כך.
ולכן אסור לה למות.

המחלקה כולה אש ועשן, איפה מכבי האש?

אני גונח.
החום צורב בפניי. הלהבות ממש לידי, מטפסות עלי, מושכות אותי אליהן-

אני משתנק כשזכרון, לא שלי, מופיע במוחי.

דיאבלו:

לא.
לאלאלא.

שריפה.
ליקום המחורבן יש הומור אכזרי.
אני נאנק כשזכרון שלי, מופיע במוחו של הבחור.

שיט.

הזכרון משתלט על כולי, ואני כמעט משתתק כשאני נזכר איך מתתי.

היא משתנקת כשאני חודר אליה, קולה העדין חנוק מרוב צרחות.
"אוי, שושן צחור, כל-כך שברירית וקטנה.
אני חודר אלייך ואת ישר צורחת, ובצדק, לא? כל כך מתוקה, כל כך תמימה, האישה שלי צריכה שאספק אותה, נכון? ובכן, זה מה שאני עושה."
היא מתייפחת מרוב אקסטזה, וגומרת שוב.
אני גומר בתוכה ונאנק.
האישה היפה שלי.
שלווה כל כך.
אני מושך את ראשה המתוק אליי, כך שאני שוכב על המיטה והיא מעליי. תשושה כולה.