סול:
העולם נצבע בשלל צבעים חדשים, כשאני מבינה שהתעוררתי.
אני כאן.
וואו.
אני פאקינג כאן.
סוף כל סוף.
חדר בית החולים לבן, הצבע מתקלף, ואני תוהה במשך כמה זמן הייתי פה. שקועה בתרדמת.
אני נושכת את שפתי התחתונה במורת רוח, כשאני רואה שאין אף אחד בחדר.
ג'ייקוב היה צריך להיות כאן.
אני מכחכחת בגרוני היבש, ומודה לאלוהים הטוב כשאני רואה כוס מים מונחת על השידה שלצד מיטתי.
אני נאנחת בהקלה ברגע שהמים נוגעים בלשוני.
"היא ערה."
אני שומעת צעקה, ואז לונה מתפרצת אל החדר, עיניה בוהקות בהתרגשות.
"את ערה, אחותי! אני לא מאמינה!"
היא נראית מבוגרת יותר, אחראית יותר.
היא שונה.
פניה הרעננות מחייכות אלי, ולרגע אני-
אלוהים.
מתי אחותי הפכה להיות יפה כל כך?
השיער הערמוני שלה נצבע כעת בשלל צבעים אדמוניים, ומקנה לה מראה יפהפה ופראי לחלוטין.
פניה הקטנות, בצורה אובלית מושלמת, לחיים צבועות בורוד עדין, חיוך מתוק.
עיניים ירוקות שממש בוהקות בחשכה.
"לוני-מון, כמה זמן אני... ישנתי?"
אני שואלת אותה בקולי הצרוד,
"סבתא אמרה שאת בתרדמת כבר חמישה חודשים."
או.
אני ממצמצת בהפתעה.
איך היא הספיקה להתבגר ככה בחמישה חודשים?
"הממ, טוב. לוני-מון, את יכולה לקרוא לסבתא, בבקשה?"
היא מהנהנת בחיוך ויוצאת מהחדר. משאירה אותי לבד עם המחשבות.
פאקינג חמישה חודשים.
אני משתנקת כשעיניי מתחילות לייצר דמעות מעצמן.
אין לי מושג למה אני בוכה.
התעוררתי.
אבל... משהו עדיין מרגיש לי חסר.
צעדים ממהרים באוזני כשאנשים נכנסים אל החדר, ממלאים אותו.
אף אחד מהם הוא לא האדם שאת חברתו אני רוצה יותר מכל.
איפה אתה, ג'ייקוב אלונזו?
ג'ייקוב:
טוב, אני מאושר להגיד שנחתנו.
כן, ואנחנו עדיין חיים. נכון שזה פשוט פאקינג מדהים?
אני מרגיש כאילו עשיתי את הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות.
היא לא כאן, איתי.
וההרגשה הזאת... קורעת אותי מבפנים.
אני רוצה אותה, רוצה כל כך.
אבל יש פעמים בחיים, שבהן חייבים להודות שנכשלנו.
הייתי חייב לעזוב.
לא הייתה לי ברירה.
כשאני נאנח, ג'ייס תוקע בי מרפק.
YOU ARE READING
Let Me Go
Romanceג'ייקוב- אובססיה. מילה שאף פעם לא חשבתי שאשייך לעצמי. לא התכוונתי. היא פשוט עמדה שם, וחייכה אל מישהו. וכל עולמי התהפך. היא הייתה השמש, ואני הייתי הצל שעוקב אחריה. התחלתי לכתוב לה מכתבים, לרגל אחריה. רציתי לדעת עליה הכל. סול קבאסו היא האישה שלי. בין...
