סול:
חוזרים.
חוזרים.
חוזרים!
אני מתנשמת, ליבי מתפוצץ מאושר כשאני נאנקת בהקלה.
תודה לאלוהים הטוב.
"אני לא מאמינה שחוזרים,"
מתנשפת אדי,
"זו הייתה חופשה מהגיהנום."
לגמרי. בקושי יכולנו לצאת החוצה בגלל המצב הנורא.
זהו. הכל נגמר.
שלושה ימים ואנחנו בבית.
"את רוצה ללכת לים?"
אדי שואלת, עינייה ננעצות בעיניי כשחיוך מסוכן מתפשט על פניה היפים.
"ועוד איך,"
_____________________
ג'ייקוב:
"אני לא הולך לים איתך, ג'ייס. תשכח מזה."
הוא מושך בשרוולי כמו ילד קטן ומעוצבן.
"בבקשה, בבקשה, בבקשה!"
הוא מושך את המילה האחרונה בצורה מעוררת רחמים.
"לא. אני סבלתי פאקינג מספיק."
המאמן התקשר כמה דקות קודם לכן בכדי לבשר לנו שהמשחק הראשון לעונה הולך להתקיים בעוד חודש וחצי.
זה אומר, שיש לנו פחות מחודשיים כדי להתאמן, להתאים את עצמנו לקבוצה החדשה.
"פאק, אנ'לא בנוי לזה."
הוא מביט בי בזעף, גבותיו הכהות מתכווצות.
"בסדר. בסדר. אני אבוא,"
הוא מחייך חיוך מנצח, עיניו נוצצות.
"ידעתי! אתה חסר עמוד שדרה לחלוטין,"
אני מגלגל את עיניי.
"תן לי דקה כדי להתארגן,"
אני אומר ונעלם מבעד לדלת החרוזים לפני שהוא מספיק להגיב.
_____________________
סול:
אדי מגבירה את המוזיקה במושב הנוסע בזמן שאני מנווטת אל החוף.
המכונית נוסעת מהר יחסית, אבל לא מהר מספיק, לפי דבריה של חברתי הטובה.
"קדימה, סול-סול. את יכולה טוב יותר!"
היא צועקת באיטלקית מהירה ופותחת את החלון.
אני משיבה לה בקללות נזעמות על גבול המפחידות.
החוף ממוקם קרוב יחסית למקום שבו אנחנו נמצאות, אבל לא קרוב מספיק, לכן אדי מעדיפה לקחת את האוטו המושאל שלנו.
מחשבותיי שוב נודדות אל הבחור הגנב ההוא, האידיוט שירה בטעות בג'ייקוב.
האם זה באמת היה בטעות?
אז, בנסיעה הראשונה ההיא, הייתה יריה בכביש, והוא ירה בחזרה. אבל בגלל שהוא אמר שלמד התגוננות בגיל צעיר, חשבתי שאולי זה באמת נכון.
YOU ARE READING
Let Me Go
Romanceג'ייקוב- אובססיה. מילה שאף פעם לא חשבתי שאשייך לעצמי. לא התכוונתי. היא פשוט עמדה שם, וחייכה אל מישהו. וכל עולמי התהפך. היא הייתה השמש, ואני הייתי הצל שעוקב אחריה. התחלתי לכתוב לה מכתבים, לרגל אחריה. רציתי לדעת עליה הכל. סול קבאסו היא האישה שלי. בין...
