Let Me Go

התרגשות - פרק 11

מרתון פרקים!
♡

כעבור חמישה חודשים ויומיים.

0:03

ג'ייקוב:

אני נכנס אל בר "החתול השחור," ומזמין את המשקה החריף ביותר שניתן למצוא.

כוסית קטנה ובתוכה ג'ק דניאלס, מוטחת לעברי על גבי משטח העץ בצבע חום דהוי.

הברמן, בחור צעיר ונאה עם שיער קצוץ שחור ועיניים מלוכסנות מעט, מביט בי בחיוך נוקשה.
"המשקה שלך, אדוני."
הוא מוכר לי.
הקול, צורת העיניים, העיקול הקטן של האף...
"נוקס."
קולי רגוע, לא מסגיר את העובדה שאני נרגש לראות אותו כאן.
אולי אצליח לשכנע אותו לספר לי עליה.
"ג'ייקוב. לא ציפיתי לראות אותך כאן. אם כי, הבר הזה באמת מביא כמות אנשים מגעילים ובלתי נעימים כדי שישתכרו פה למוות."

אני מעקל את שפתיי במורת רוח.
"זה לא הוגן. עשיתי את כל מה שיכולתי,"
אני אומר, עיניי מצטמצמות למשמע ההערה הגועלית שלו.

סול הייתה חשובה לי.
אהבתי אותה, באמת.
אבל לא הכרתי אותה.

נכון, הצלתי אותה.
נכון עקבתי אחריה שנים.
נכון, גם עכשיו אני מרגיש שאני גוסס, רק כי אני לא לידה. אבל עדיין.
זה היה לטובתה. היא לא הכירה אותי, היא פגשה אותי בערך שלושה ימים לפני שהיא נחבלה בראשה וכמעט מתה.
פעמיים.

היא לא התעוררה, ולא יכולתי לחכות לה יותר.
זה לא שלא רציתי לחכות לה,
ממש לא. רציתי. רציתי כל-כך עד שכאב לי בגוף, אבל...

לפני ארבעה חודשים, חודש ויומיים לאחר השריפה, וחודשיים אחרי שהתחילה חופשת הקיץ, הציעו לי להצטרף אל הדאלאס קאטס, אחת מהקבוצות הטובות ביותר בעולם,
ג'ייס נבחר גם הוא, ושנינו היינו נרגשים לשחק.
הבעיה היחידה הייתה, שבסיס הקבוצה היה ב... אה... קנדה. כן, בקנדה.

הייתי חייב לעזוב. לא הייתה לי ברירה.
כבר חתמתי על החוזה.

אני אמור לעזוב בעוד יומיים.
העתיד החדש נפרש מולי, ואימצתי אותו בידיים פתוחות.
רציתי להיות איתה, לידה, שלה, אבל היא לא הייתה שלי. וגם אם כן, כרגע היא סוג-של-מתה.

"אין לך מה להגיד להגנתך. הא? אידיוט."
נוקס ממלמל חרש.
האמת היא, שיש לי הרבה מה להגיד. במיוחד לו.
אבל לא רציתי לריב, היה לי עתיד עכשיו.

אני חושב שבאיזשהו מובן, ויתרתי על סול הרבה לפני שהבנתי.
זה כואב. לא להיות איתה.
אבל לא הייתה ברירה, לעזאזל.

החיים החדשים שלי יהיו בקנדה. עם ג'ייס, עם הקבוצה, ועם הפוטבול.
זהו.
לא הייתי צריך יותר.

אם אני לא צריך יותר, אז למה יש קול קטן בראשי שממשיך לשאוג,

"אתה פאקינג צריך אותה! רק אותה."