אהובות, חצי מפרק 16 נמחק. ממליצה מאוד לחזור עליו שוב לפני הקריאה של הפרק הזה.
♡
סול:
"שיט,"
ממלמלת אדי, ואין לי ברירה אלא להסכים איתה.
אלוהים פאקינג אדירים.
הוריקן.
הוריקן מסתחרר, בצורת משפך ענק, שמתקדם לכיוונינו.
אנחנו ממהרות לצאת מהמכונית, רצות אל השדה שבצד הכביש השמאלי.
הסופה הענקית מתקרבת, ואני צורחת.
האם ככה אנחנו עומדות למות? באמצע סופה קטלנית?
אדלין מושכת בידי, אנחנו ממשיכות לרוץ, ענפים נחבטים בפנינו.
"קדימה, סול!"
היא זועקת, אני מנסה לעמוד בקצב שלה, אבל ספורט אף-פעם לא היה הקטע שלי.
אלוהים, אנחנו עומדות למות.
אנחנו עומדות למות.
עומדות למות.
למות.
הסופה ממשיכה להתקרב, קטלנית יותר מאי-פעם, קרובה כל-כך שזה מפחיד.
במאמץ אחרון להציל את שתינו, אני משליכה את עצמי על אדי ועוצמת את עיניי.
_____________________
קור חודר עצמות מקדם את שובי לחיים.
התעלפתי.
שיט, זה קורה לי הרבה לאחרונה.
אנשים מדברים מעל ראשי בשפה זרה, אני לא מצליחה להבין אותם.
"הלו? את לדבר אנגלית?"
שואל קול עדין של אישה, אני פוקחת את עיניי, אישה מבוגרת, בערך בת שישים, רוכנת אלי, עיניה הטובות מביטות בי ברחמים.
"כ-כן, אני מדברת אנגלית,"
אני אומרת ומתנשפת, כואב לי. בכל הגוף.
"טוב, טוב."
היא אומרת.
"הוריקן... גדול... את ב-סדר?"
היא מנסה לשאול, שוב באנגלית.
אני רק מהנהנת, לא נשארו בי כוחות ליותר מזה.
המקומית מחייכת, חיוך מלא קמטים ועיניים טובות.
היא מזכירה לי את סבתא.
מה איתה, באמת?
מאז הטיסה לא יכולתי לתקשר איתה, הסופה שיבשה את הקליטה.
"בעלי- הלך... להביא שמיכות?"
אני מחייכת, האישה הזאת מתוקה.
"תודה לכם. תודה רבה לכם."
ידי נשלחת אל ידה של אדלין, ששוכבת לידי ועדיין לא התעוררה.
"תודה רבה,"
בלעדיהם עדיין היינו בחוץ, רטובות ומסריחות, האנשים האלה מדהימים.
_______________________
חואן, בעלה של איזבלה, האישה הנחמדה שאירחה אותנו, מקפיץ אותנו לבית-החולים, עצירה קטנה, רק כדי לראות איך ג'ייקוב ולצאת.
YOU ARE READING
Let Me Go
Romanceג'ייקוב- אובססיה. מילה שאף פעם לא חשבתי שאשייך לעצמי. לא התכוונתי. היא פשוט עמדה שם, וחייכה אל מישהו. וכל עולמי התהפך. היא הייתה השמש, ואני הייתי הצל שעוקב אחריה. התחלתי לכתוב לה מכתבים, לרגל אחריה. רציתי לדעת עליה הכל. סול קבאסו היא האישה שלי. בין...
