Let Me Go

מצב טיסה - פרק 13

סול:

אני בהלם.
"מה זאת אומרת, לטוס לבורה-בורה?"

אני משתנקת,
"מה נעשה שם בכלל?"
"ננוח. את צריכה חופשה."

אדלין אומרת, עיני הירקן שלה נוצצות כשחיוך רחב פרוש על פניה.

"מי משלם על הכרטיסים?"
אני שואלת, מופתעת.

"החבר הסודי שלך, זה מי."
אני פוערת את עיניי.

ג'ייקוב? ג'ייקוב משלם על הכרטיס ש-
אדה צוחקת, "סבתא שלך, מתוקה. על מי בדיוק חשבת?"

וכך ההתלהבות שוכחת.
"אה,"
אני ממלמלת, פניי סמוקות.

נו, באמת, איך חשבת שזה יהיה הוא? את כזאת תמימה.

"כן, כמובן. פשוט... חשבתי על מישהו אחר."

עיניה של חברתי הטובה מצטמצמות.
"על מי בדיוק?"

אני נוגסת בשפתי התחתונה ובוחרת שלא לענות.
אדלין מבינה את הרמז ומניחה לי.

"מה שלא יקרה, אני כאן בשבילך, או-קיי?"

הנהון חלוש.
"תודה, אדי."
עיניה בוהקות.
"בכיף, מתוקה."

_______________________

"טיסה מספר 243 לבורה-בורה,"
אדלין בודקת רגע, כדי לוודא שזו באמת הטיסה, ואז מאשרת.
"כן, 243, בורה-בורה. זו הטיסה."

היא מגישה את הכרטיסים שלנו אל השומר בכניסה.
הוא מאשר את הכרטיסים, ואדי קורצת לו.
"ברור, אדוני. אנחנו לא מאלה שמזייפות."
פניו של השומר מאדימות לחלוטין כשהיא מניחה את ידה בעדינות על חזהו.

"אני מניח שאפשר לקבל את המספר שלך?"
הוא שואל, ואדי מחייכת.

"תרשום,"
היא נותנת לו את המספר האמיתי שלה. זה צעד רציני כשמדובר באדי.

אני מסתכלת על הבחור, וואו.
אני לגמרי מבינה אותה.

עיניים כהות, אפלות. שיער שחור פרוע וארוך, גומת חן קטנטנה בסנטר.

גוף שרירי וארוך. בדיוק הטיפוס של אדי.
הוא גבוה, לפחות 1.90

"נתראה,"
היא אומרת לו ומושכת אותי אותי אל השער.

בזמן שאנחנו צועדות במהירות, היא מחליטה לשוב ולדבר עליו.

"העיניים. את ראית את העיניים?"
"והשיער... פאק. הוא כאילו... הידיד המושלם לזיונים."
"הגוף שלו-"
אני קוטעת אותה כאן.

"אדי, אני יודעת שאת אוהבת לשתף, אבל אם תספרי לי עוד פעם באיזה גודל הזין שלו, או משהו בסגנון, אני אפרד ממך."

היא משתנקת בדרמטיות ולופתת את חזה, כמעט נופלת כשמתנגשת בקיר.

"את לא תעזי."
"נסי אותי."
היא רק מנידה בראשה.
"אחרי כל מה שעשיתי בשבילך. איך את יכולה, לבגוד בי ככה? אני לא מדברת איתך יותר."