כאוס פראי-Wild chaos

פרק 11

עבר שבוע שלם והמכות רק התחזקו.
מה שאומר שלאונרדו סירב, הוא לא עשה את מה שהם ביקשו.

למרות שהוא ידע שזה אומר שהם יגעו בי.
הם עדיין לא עשו זאת, אבל כל רגע בו תחת המבטים הבוחנים שלהם הוא יותר מידי.

לא אכפת לו ממני, הייתי טיפשה שבכלל העזתי לחשוב שהוא רואה בי משהו.
כל המילים שלו, הליטופים.

הכל שקר, שקר אחד גדול.
אלוהים..כמעט התבוללתי בגלל כמה מילות נעימות.

זה כמה אני פתטית, כמה אני מתאהבת בקלות בכל אחד שנותן לי קצת תשומת לב.

זה למה אסור לסמוך על גברים, הם תמיד, תמיד- מאכזבים.

״מקס, אני יכולה בבקשה כוס מים? אני צמאה.״ התחננתי אל השומר הקבוע שלא זז ממני.

פעמיים ביום הוא היה מגיש לי צלחת עם אורז וכוס מים, חוץ מזה לא תיקשרנו.
״לא.״ אפילו לא הביט בי, רק המשיך לבהות בקיר.

״בבקשה, אני-״ מבטו העצבני נשלח אליי, מאיים עליי.
בלעתי את רוקי בכבדות ושתקתי, כנראה שאצטרך להסתדר.

לאחר ההצלפות של כריס, הם קשרו אותי בחזרה לכיסא, אפילו הידקו יותר את הקשרים.
כל תזוזה שלי שרפה, צרבה ופצעה את עורי.

דלת החדר נפתחה, כריס עמד בפתח, מחייך אליי חיוך מעוות.
״תשחרר אותה.״ ציווה על מקס, שמייד ביצע.
לא הזזתי את מבטי מכריס, לא מבינה את פשר ההתנהגות הזו.

למה הם משחררים אותי?
הרי לאונרדו לא עשה את מה שהם ביקשו, נכון?

מקס שחרר אותי במהירות ובחוסר רגישות, מתעלם מהדימום הברור ומהסימנים שנוצרו בגופי בגלל החבלים.
נאנחתי בכאב, עוצמת עיניים ומנסה להירגע.

הוא הקים אותי בפראות, זורק אותי לכיוון הדלת ומתקדם מאחוריי.

מתעלם מזה שזו הפעם הראשונה שאני עומדת בשבוע האחרון, ומאיץ בי להתקדם.
בחנתי כל פרט ופרט בבית, מסתכלת מה יכול לעזור לי לברוח.

חשבתי שהם עומדים למסור אותי למישהו, אך כריס התקדם בעצמו אל חניה כלשהי , בזמן שמקס מנסה להכניס אותי לרכב.

הם מעבירים אותי מיקום.

מה שאומר- לאונרדו עלה עליהם.

נאבקתי במקס בכוחות האחרונים שנשארנו לי, מנסה לברוח מידיו הגועליות.
״תכנסי כבר לבפנים!״ נהם וזרק אותי בפראות לרכב, גורם לי לדפוק את ראשי בחלון.

זה לא הזמן לבכות, יכול להיות שזו ההזדמנות היחידה שלי לברוח.

לפני שכריס הספיק להכניס את המפתח לרכב, רכנתי קדימה, גונבת לו את המפתח מהיד וזורקת אותו מהחלון לשיחים שמקיפים את הבית.

הוא הסתובב אליי, זעם בעיניו.
״חתיכת מפגרת.״ נהם, יצא מהרכב והתחיל לחפש בשיחים.

מקס מתקדם לידו, שניהם משאירים אותי לבד.

פתחתי את הדלת במהירות, פותחת בריצה המהירה ביותר בחיי.
לא הסתכלתי אחורה, רק המשכתי והמשכתי לרוץ.

התעלמתי מהכאבים, מהערפול בראשי והחולשה בגופי.

בשלב כלשהו הדבר היחיד ששמעתי היו רעש רגלי שחבטו ברצפה ונשימותיי הכבדות.

נעצרתי, מסתכלת לכל הכיוונים ומנסה להסדיר את נשימתי.
תכף יחשיך, ואני לא במצב של שינה ברחוב.

התקדמתי לכביש, מנסה לעצור אנשים, מתחננת שיעזרו לי.

אבל לא.
אחד אחרי השני, המכוניות חלפו על פניי והשאירו אותי מאחור.

רק כעבור מספר דקות אישה בגיל העמידה עצרה את הרכב בצידי הכביש , מורידה את החלון ומסתכלת עליי בדאגה.
אלוהים, אני בטח נראת הזויה.

״בבקשה, תוכלי לקחת אותי למקום רחוק? אני חייבת לברוח.״ היא פערה את עיניה, מהססת אך לבסוף פותחת את הדלת ומאשרת לי להיכנס.

״לאן תרצי לנסוע? יש לך לאן ללכת?״
אין לי כלום.

אבא שלי בישראל.
באיטליה אני לא יכולה לחזור לבית הישן שלי, אנשים בטוחים שמתתי מתאונת דרכים בגלל לאונרדו.

אין לי כסף, אין לי טלפון ואין לי מקום שינה.

״האמתי שלא..אבל יהיה בסדר. אם תוכלי לתת לי מקום לישון רק הלילה זה יהיה טוב, מחר אקום ואמצא איך להסתדר.״

בשלב זה, לא ברחתי מכריסטיאן.
הבנתי שהאדם היחיד שאני צריכה לברוח ממנו, הוא לאונרדו גולד.

תחייכו(:
Xoxo

💕