ממני אליך; אהוב נעורים

פרק 19: חיבוק חמים מהעבר

עבר שבוע מאז שאני וורוניקה דיברנו.
זה היה שבוע קשה, אני מודה. לא הכל היה קשה, ורוניקה באה אלי לתמוך בי כמעט בכל רגע פנוי שלה.
יש לה גם את חבר שלה והעבודה שלה ולכן הצומח שאני מקבלת ממנה מתחלק.
וזה בסדר, אני מבינה אותה.
יש עכשיו גם את צ׳ארלי, שעדיין אני לא נפתחת אליו, אבל הוא בודק כל יום מה שלומי, מתקשר ודואג להעביר לי את הזמן כשאני מחייכת.
זה נחמד, שהוא יודע איך לשמח אותי. הוא בנאדם חיובי עם גישה חיובית.
מעניין אותי לדעת מה יש לו מתחת לחיוך, איזה סוג כאב הוא מרגיש, אבל זה לא עניין שלי. אני משערת שזה נושא אישי, אז אם הוא לא יחליט לדבר אני לא אשאל.
נפגשנו פעמיים במהלך השבוע, והוא באמת כיבד אותי ונזהר שלא ניגע.
הוא לא שאל למה, ואני מעריכה אותו על זה. כי זה קשור לריו ואני עדיין לא מוכנה לדבר עליו. ריו הוא העניין הכי אישי וחשוב שיש לי, אז אף אחד לא מתקרב לאיזור הקדוש הזה.
שאלתי את עצמי כמה פעמים, למה אני לא רוצה מגע? כי מגע זה משהו שאני מאוד אוהבת. לחבק, ללטף, לנשק- אני אוהבת את זה.
עם ריו זה היה ברור המגע בינינו, כמו קסם. שנינו רצינו ושנינו אהבנו.
אבל נגיד עם ורוניקה אני כמעט לא מתחבקת ולמעט חברויות אחרות, בחיים לא יצא לי לנשק אותה בלחי לשלום או קיצי ביד או מסאז' בגב.
לא יודעת, פשוט לא אוהבת את זה עם אחרים.
אבל בכל זאת יש ביני לבינה מגע, אבל כשאני חושבת עלי נודעת בגבר אחר, שהוא לא ריו, זה לא גורם לי להרגיש טוב. זה לא גורם לי להרגיש בבית, זה לא עושה לי חם בלב, זה לא מרגיע אותי.
זה פשוט לא זה.
אולי בגלל זה את הפרידה ממנו אני עוברת עם עצמי לבד, כי אני לא רוצה לקבל חיבוק.
אפילו מההורים שלי, זה פשוט מרגיש חונק.
אני צריכה את החיבוק מהנסיך האגדי, לא מ"אדם פשוט".

שאר השבוע, כשלא הייתי עם ורוניקה או צ׳ארלי או ישנתי, העברתי לבד. בכיתי הרבה.
אני מתגעגעת.
גם עכשיו אני בוכה. בוכה בשקט, הדמעות זולגות לאט בטורים לא מסודרים על הפנים שלי.
עושות את העיניים שלי הכי יפות.
חיוך קטן עולה לי על השפתיים כשאני נזכרת איך ריו היה מביט לי בעיניים, עם מבט אוהב, היה מביט בי ככה לכמה שניות וישר נאבד. לא זוכר מה דיבר.
אחרי פעמים כאלה אהבתי לנשק אותו, את הפנים שלו. הכי אהבתי לנשק אותו באף.
בכללי בשפתיים הכי אהבתי לנשק אותו, אבל במקרים כאלה אהבתי באף. ואז להרגיש את החיוך שלו על הסנתר שלי.
ואז מגיעה הנשיקה בשפתיים.
שני לבבות שמתאחדים.
כבר עכשיו אני מתגעגעת, אבל אני יודעת שמחכה לי געגוע גדול הרבה יותר כשהזכרונות יתחמקו ממני עם השנים.
פאק אני עומדת להתגעגע לזה הרבה, אולי אפילו יותר משמתגעגעת עכשיו...

הטלפון מצלצל ומעיר אותי מהמחשבות שלי.
זה צ׳ארלי.
אני מתלבטת אם לענות, אם אני רוצה לדבר עכשיו, הוא יודע שאין לי כלום היום, אז הוא יידע בוודאות שאני מסננת אותו.
אני מסתכלת על השעה- 19:08, לפני כמה דקות הוא יצא מהמכון כושר, בטח הוא מחכה לאוטובוס.
אני מחליטה לענות לו.