השחר של אורדין

פרק 30 | הזיגוראת

הדבר הראשון שאני מבחינה בו זה השקט, ברגע שהדלתות נסגרות מאחור - סביבי שורר שקט מופתי. המבנה מבודד, הדלתות הכבדות, הקירות העבים משאירים את שאון העיר בחוץ. אט אט עיני מתרגלות לאפלה. אט אט אוזני מתרגלות לשקט. ידיי מלטפות את הקיר, מנסות להוכיח למוחי שאנחנו כאן. 

אני מנסה להסדיר את נשימתי, הריח שיש למקום הזה, הריח הזה מוכר ונוראי, אבל אני לא מצליחה להיזכר היכן הרחתי אותו בעבר. אני מתקדמת לאט לאט, האפלולית כבדה, אך ככל שאני מתקדמת יש יותר ויותר אור. אני מתבוננת סביבי - קורים מכסים את הקירות, ושטיחים מתפוררים מקשטים את הרצפה, בולעים את הלמות רגלי. 

אני פוסעת קדימה, מתרחקת מהדלת, בתקווה שאם דלתות הזיגוראת יפתחו עבור חיילי הלגיון, אולי אוכל להתחבא בתוך המגדל, אולי אוכל למצוא כוך או פינה חשוכה שבה לא יבחינו בי. 

אחרי כמה צעדים, אני מבינה כי הרצפה בשיפוע כלפי מעלה, ובעצם כל התקדמות שלי מעלה אותי קצת יותר במעלה המגדל. מצידי האחד הקיר המקומר, ומצידי השני - מעקה, אני מתקרבת למעקה ומסתכלת מעלה - המעקה מתפתל ועולה ספירלית עד לקצה המגדל - לפתח שבראשו. אם כך - אז העליה לראש המגדל היא פשוט להמשיך ולהתקדם מעלה.

אני מתבוננת על השטיחים שתחת רגלי, הם מציגים חיות פלאיות, דמויות מכונפות, צמחים שאיני מזהה, נופים שכאילו לקוחים מעולם אחר. הדמויות מנגנות, אורגות, מפסלות, וכל הזמן הילה אופפת אותן, את החיות והצמחים. ניכר כי האמן שארג את השטיחים האלו ניסה להציג את הדמויות כאילו הן זוהרות. לאחר כמה צעדים הצבעים משתנים, השחור והאדום בולטים על גבי השטיח, ואני מרותקת לסיפור שמספרים לי, על עולם אחר, מלא בקסם, שלאט לאט גווע.

לאחר מכן אותן דמויות מכונפות, מורידות את כנפיהן, צוררות את חפציהן ויוצאות למסע, הן מגיעות למקום אחר בו בשמים זורחים חורשיד, מסלה ואורדין, גרמי השמים שלנו מאירים את העולם הארוג על גבי השטיח. אני נזכרת בסיפור הקסמים של אום סנגם 'מן הקפלים הם הגיעו' היא אמרה. כעת הדמויות בעלות ההילה עומדות ליד דמויות אחרות, נטולות הילה, המעניקות להן מתנות.

אני ממשיכה בדרכי מעלה, אך השטיחים מתפוררים מידי מכדי שאוכל להבין את המשך הסיפור, כאילו באזור זה צעדו עליהם רגלים רבות, ולאורך הזמן, המשך הסיפור כבר לא ברור מספיק. ברגע שעיני ניתקות מהסיפור המסופר על השטיח הן קולטות את הסיבה לכך שהשטיחים שחוקים - הקירות - הקירות מלאים בספרים. ספרים, ספרים ועוד ספרים. עבים, דקים, גבוהים, נמוכים, קרובים ורחוקים, אלפי כריכות באלפי צבעים וגוונים. בהתחשב בכך שכל ספרי נשארו מאחורי כאשר ברחתי, אני נרגשת, אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר לקרוא, ללכת לאיבוד בתוך סיפור קסמים, או ללמוד על צמחים או תבלינים, את כל שאני יודעת למדתי מספרים שנתקלתי בהם, והנה הזיגוראת מלא בהם.