השחר של אורדין

פרק 8 | ריח הקסם

אני מתעוררת ולרגע חושבת לעצמי שהכל היה חלום. המערה החשוכה והאפר מתחת לגופי מזכירים לי שזו בעצם המציאות שלי.

לאחר שאני יושבת כמה רגעים במקום אני מחפשת צללים סביבי, השקט שסביבי מאשר לי שאני לבדי בחלל המערה. אני מתרוממת לעמידה וצועדת לכיוון היציאה.

הדרקון יושב בפתח המערה ומשקיף לאופק, הנוצות שלו זוהרות באור הזריחה של חורשיד. אני מתקרבת אליו בשקט, אבל הוא כנראה מצליח להרגיש אותי והוא מסובב את צווארו אלי.

"ישנת טוב?" הוא שואל ואני מהנהנת הוא ממשיך מיד "טוב מאוד, כי אני מרגיש כאילו משהו עומד לקרות" הוא אומר לי ושוב מביט אל האופק סוקר את העמק הנפרש מתחת למצוק הגבוה.

"אתה מתכוון למשהו יותר גדול מזה שהצלחנו להחזיר את הקסם?" אני שואלת בחיוך.

"משהו רע, אורדין, יש לי מין עקצוץ כזה מתחת לנוצות, וזה אומר רק דבר אחד - דם עומד להישפך" החיוך שלי גווע, וליבי מתחיל להלום בחזי במהירות.

"איפה ניראון?"

"הוא יצא לפני זריחתו של חורשיד, הוא לא אמר לאן ואני לא שאלתי" הדרקון שוב מצליף בזנבו, הוא לא שבע רצון.

אני נושמת עמוקות. ניראון בטח התעשת, הבין כמה מסובך הולך להיות כאן. מילא פגומה שמחזירה את הקסם, אבל אחת שאפילו לא מצליחה לנתב את הקסם - זה כבר מורכב מידי.
מאמין או לא מאמין - מה שקרה כאן אתמול זה בעייתי, תושבי העיירה ידרשו לראות את הקסם חוזר - ואם זה לא יקרה - הם עלולים לקרוע אותי לגזרים - לקוות שאולי חלקי גופי יועילו להם באיזה מרקחת קסמים או שיקוי.

רעב מתחיל לקרקר בבטני, אני רוצה לאכול, כמו שלא רציתי לאכול בימי חיי. הבית שלי כל כך קרוב, בקו הבתים הקרוב אל הצוק, שם אני אוכל לאכול. המחשבה על הבית מיד מעלה לראשי את דמותה של אימי, היא בוודאי משתגעת מדאגה.
מבט עיניה מאמש, לא נשכח ממני. אני יכולה לחזור הביתה, אימי ודאי כבר יצאה לעבודה. וגם אם מאמינים ממתינים מחוץ לביתנו, אוכל להתגנב מהדלת האחורית. הרי בטח הטירוף של ליל אמש נרגע, ומאוחר יותר אמא שלי תגיע הביתה ואוכל לדבר איתה. היא בוודאי תדע מה לעשות.

"טוב, דרקון, תודה על האירוח" אני אומרת ומתחילה לצעוד לכיוון פתח המערה, הוא פורס את הכנפיים שלו למחצית מגודלן אך הן עדיין גדולות מספיק בכדי לכסות את כל הפתח.
"את לא יכולה לצאת מכאן" הקול שלו החלטי הוא מביט בי, זה מרתיע, האם הוא כולא אותי כאן? מבטו מתרכך והוא אומר "בואי נחכה כמה רגעים" אני לא ממש יודעת איך לקבל את דבריו.

"דרקון, עם כל הכבוד לעקצוץ של נוצות, אני באמת אהיה בסדר, אני ארוץ הביתה, אף אחד לא יראה אותי או יצליח לתפוס אותי"

הוא מותח את כנפיו עוד יותר וקולו רועם "את חושבת שאני צוחק?" אני מתכווצת למשמע דבריו "דם עומד להישפך, ואני לא מוכן שזה יהיה הדם שלך, אורדין" הוא מתקדם קצת יותר לכיוון היציאה וגופו הגדול חוסם את הפתח כמעט לגמרי.