השחר של אורדין

פרק 26 | חרטות

"בוקר טוב לך!" הוא אומר ומנגב את שיערו במגבת. פלג גופו העליון חשוף, אגלי מים מנצנצים עליו. פלג גופו התחתון נתון בתוך מגבת קטנה אחרת.

בשם כל גרמי השמים, מה קורה לי? אני נמשכת אליו בצורה לא הגיונית. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו כך, בגוף חשוף, בלי בגדים כמעט בכלל, ולהפתעתי אני אוהבת את זה.

הלב שלי נחמץ, האם הוא היה מרשה לעצמו לעמוד כך מולי אתמול? האם זה בגלל מה שקרה אתמול בלילה? רגע, מה בדיוק קרה אתמול בלילה? בין פעימת לב אחת לאחרת - אני מנסה להסדיר את מחשבותיי - הגענו לפונדק, אכלנו, שתינו, פני צלקת והפגומה, שתינו עוד יותר, חיבקתי את ניראון, אני זוכרת את מגע שפתיו על שפתי... בשם כל הכשפים והלחשים!

הוא פוסע אלי, לכיוון המיטה. אני קמה במהירות ורצה לחדר הרחצה, סוגרת במהירות את הדלת אחרי.

אני מסתכלת על עצמי במראה, שיערי הארוך סתור ומבולגן, ועיניי נפוחות. הראש שלי הולם ללא הפסקה. המחשבות מציפות אותי: כל אחת הייתה שמחה לבלות בחברתו של ניראון, לא, לא רק כל אחת - אני הייתי שמחה לבלות בחברתו. הוא נראה נפלא, וכפי שנוכחתי לדעת הוא הגון והוא איכפתי, הוא שומר עלי ודואג לי. אז למה אני עושה מזה כזה עניין? ממה אני מפחדת?

קול קטן בתוכי מפציע - את מפחדת שהוא ידחה אותך, שהוא יתעורר מחר או מחרתיים ויבין שאת פגומה, שאין סיכוי לחיים מאושרים איתך, אלא לחיים של נדודים ובריחה. אז אני אגלה כי הייתי רק בחורה להשיג, הרפתקה להעביר איתה כמה ימים. הרי כבר בפגישה הראשונה שלנו הוא אמר עד כמה אני מסתורית בעיניו, הרי הוא בדיוק כמו כל אותם הבחורים האחרים. אני מפחדת לתת את הלב שלי למישהו שיזרוק אותו רק בגלל שאני מי שאני. פגומה, נתבת, נרדפת דחויה ולא רצויה כאן.

אני שוטפת את פני באגן המים ומנסה לסדר את מחשבותיי.
מטריד אותי שאני לא זוכרת דבר מליל אמש. מטריד אותי שאני לא יודעת איך התנהגתי ומה עשיתי. מטריד אותי שאני בכלל לא יודעת מה קרה. אני שוב נזכרת ביום בו הוא הסגיר את אימי ללגיון הצדק, הוא ניסה להתגונן ואמר שלא היתה ברירה. תמיד יש ברירה.

אני זוכרת את מגע שפתיו על שפתיי, האם הוא המשיך? האם קרה מה שקרה מעבר? הוא חזר ואמר שהוא רוצה אותי, הוא חזר ואמר שהוא ישמח לבלות איתי את הלילה... לכל הכשפים - אני הזמנתי אותו לישון איתי באותה מיטה.

לחיי מתלהטות, ואני כועסת. איך נתתי לדברים לקרות כך? איך הגעתי למצב הזה? ואז אני נזכרת במשקה הסוכר המותסס - באבק! זה גרם לי לאבד את שיקול הדעת... זה גרם לי לפזיזות ולקלות דעת וניראון ניצל את זה!

אני פותחת את הדלת בכעס ניראון, כבר לבוש בחליפתו הלבנה מנקה את החרב שלו עם פיסת בד בפינת החדר.

"אתה... אתה ניצלת אותי!" אני מטיחה בו, הוא מביט בי מבולבל.

"אתה ניצלת אותי, הבאת אותי לכאן..." המילים הארורות לא יוצאת מפי ודמעות מתחילות לעלות בעיני, הייתי רוצה להתרחק ממנו, הייתי רוצה להיעלם, אבל אני פשוט נטועה במקומי.