השחר של אורדין

פרק 15 | קרב עד המוות

"קדימה ראש דלעת! צא החוצה!" קולו של ניראון נשמע מחוץ לבית האבן.

ראש הדלעת נושף נשיפה ארוכה ומטלטל את ראשו מצד לצד. "חתיכת חצוף מסריח!" הוא אומר ואז מרים את הקלשון מהמבואה ויוצא מהבית בסערה.

אומנם אני קשורה לכיסא, אך חילופי הדברים ביניהם קולניים מספיק בכדי שאשמע אותם למרות שאני בתוך בית האבן, והם בחוץ. ניראון דורש מראש הדלעת לשחרר אותי בעוד שראש הדלעת עונה לו אך קולו כה שקט כך שאיני מצליחה לשמוע את דבריו.

אני מנסה להשתחרר מהכיסא הזה, אני מנסה להתרומם לעמידה, להתיר את הקשרים, למשוך את ידי מתוך החבל הקושר אותם ושום דבר לא עובד.

כאשר אני משלימה עם העבודה שראש דלעת יודע לקשור היטב, אני סורקת את החדר במבטי - בחיפוש אחרי כלי משחית שיאפשר לי לחתוך את החבלים. אין שום כלי כזה בהישג יד, אני יכולה להתקרב לאש שבאח, אבל זהו סיכון גדול מכפי שאני מוכנה לקחת.

"אם כך אתה בוחר בקרב?" אני שומעת את ניראון אומר.

קרב? למה קרב??? אני מקפצת במהירות עם הכיסא אליו אני כבולה לעבר הדלת שנותרה פתוחה, תודות לגרמי השמים, החדר קטן ואני לא צריכה יותר מכמה קפיצות כדי להגיע לשם.

כאשר אני מגיעה לפתח הבית אני רואה את ניראון עומד עם החרב שאספנו מהחיילים, ראש הדלעת עומד עם הקילשון ושניהם נראים במצב רוח לוחמני במיוחד, הם מסתובבים במעגל בלתי נראה, אף אחד מהם לא מסיט את מבטו מהאחר.

"קרב עד המוות" ראש הדלעת אומר וחיוך נוראי משתרע על פניו.

ניראון מרים את החרב, בצורה קצת גמלונית, ומכה לעבר יריבו. ראש הדלעת חוסם את המתקפה באמצעות שיני הקילשון. המחזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, הם לא פוגעים זה בזה, אלא רק הלהב פוגע בקילשון הברזל ונהדף. קולות הלמות הכלים נשמע שוב ושוב בכל פגיעה כזו אוזני מצטלצלות, זה נראה כמו ריקוד - וניראון שבתחילת הקרב, היה נראה מגושם למדי, מפגין שליטה מרשימה יותר ויותר בחרב.

ראש הדלעת מנצל הפוגה במכות שניראון מנחית עליו, ופוגע עם הקילשון, בפניו של ניראון, שכמעט מצליח לחמוק מהפגיעה, אך נשרט משיני הקילשון. אני מתנשפת. זה עלול היה להיות הרבה יותר גרוע.

אני ממשיכה לקפץ עם הכיסא מחוץ לבית האבן, קפיצות קטנות שמביאות אותי קרוב יותר ויותר לקרב המתחולל. ראש הדלעת לא נרתע מניראון למרות שהוא גבוה הרבה יותר ממנו - ועוד עם החרב הזו הוא נראה לגמרי מסוכן, שניהם עסוקים יותר מידי ביריבם מכדי לשים לב אלי. שוב ניראון מכוון את החרב, אבל הפעם ראש הדלעת מצליח לכלוא אותה בין שיני הקילשון, והוא שולח בעיטה, לרגליו של ניראון.

"תפסיקו!!!!" אני צורחת אליהם "תעצרו רגע!!!" שתי זוגות עיניים מביטות בי בפליאה ואני פונה רק לעיניים הלא אנושיות "אם אני אצליח לשחרר אותך מהקללה - תשחרר אותי?"