השחר של אורדין

פרק 11 | אורחים בלתי קרואים

אני מתעוררת מתוך סיוט, צללים ירוקים-כהים בעלי ברדסים מחודדים מנסים לתפוס אותי, אני צועקת בכל הכוח וידיים חזקות מטלטלות אותי עד שאני מתעוררת. ניראון.

"אני כאן, אורדין, אני כאן ושומר עליך!"

אני מרחיקה את ידיו ממני.
בטח שומר עלי, שומר שלא אברח.
אני רואה מהחלון את זריחתו של חורשיד, ומבינה שישנתי לא מעט. ניראון מתיישב על הכורסא ומתבונן בי בשקט.

"אורדין" הוא אומר ומחייך אלי. אני לא מחזירה לו חיוך. העור שלי שוב מגרד, ואני מנסה להיזכר מתי התקלחתי בפעם האחרונה.

אני נזכרת במקלחת המהירה שעשיתי בביתה של רונת ובמאורעות יום האתמול. הכל מכה בי בעוצמה, ואני מנסה להרגיע את עצמי. לוקחת כמה נשימות עמוקות ולאחר מכן אני שואפת את האוויר באיטיות החוצה. זה לא עוזר, אני מרגישה כמו חיה בכלוב. ניראון עדיין מתבונן בי, ואין לי סיכוי לברוח ממנו ככה, אני מזעיפה אליו פנים.

"אני יכולה להשתמש בשירותים?"

"את לא אסירה כאן, תעשי מה שאת רוצה"

לא אסירה, הוא אומר, אבל ככה בדיוק אני מרגישה.

אני קמה מהמיטה, וניגשת לשטוף את פני, ואת פלג גופי העליון, אני מחפשת סימני פריחה, אבל דבר לא נראה על גופי.

ניראון יורד אחרי לקומת הקרקע של המבנה, בחצר הפנימית של הבניין יש נדנדה הקשורה לקורות עץ רחבים, החצר הפנימית כולה פורחת בצבעים מרהיבים, אני מזהה כאן את פרחי שן הנשר, פעמוני המזבח כובעי האדון הכחולים, הגינה מטופחת מאוד ואין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לשבת על הנדנדה הזו ולהתנדנד, לתת לכל העולם שבחוץ להיעלם, בזמן שאני נעלמת כאן.

"את רוצה שנאכל את ארוחת הבוקר כאן?" אני מנתקת את מבטי מהנדנדה ומסתכלת על ניראון, אין לי תשובה, חלק ממני רוצה לברוח מבלי להסתכל לאחור, אבל חלק אחר - דווקא רוצה להישאר בגן המקסים הזה להתנדנד בנדנדה הזו.

שונה מתקרבת אלינו וכוסות גדולות של משקה מתובל וארומתי בידיה.

"הקסם שאבד" היא אומרת בחיוך יודע סוד.

"הוא הקסם שיחזור" ניראון פונה אליה בחיוך ולוקח את הכוס מידה.

אני מנידה בראשי, "תודה" אני לוקחת את הכוס השניה.

"שונה, אנחנו נאכל את ארוחת הבוקר כאן בחצר הפנימית".

"בטח, ילד, החצר האהובה עליך" שונה אומרת ואז פונה אלי "שתדעי שבזכות הילד הזה יש לי קורת גג, אוכל ואנשים לדאוג להם…" היא עוצרת ומסתכלת על השמים, כנראה מודה לגרמי השמים על מזלה הטוב, אבל כאשר היא שוב מסתכלת אלינו החיוך עוזב את פניה "אורחים בלתי קרואים עומדים להגיע היום" היא פוסקת נחרצות, ואני לא ממש מצליחה להבין למה היא מתכוונת. כנראה הבעת פני מביעה זאת, והיא מחווה אל השמים "אין ציפורים, בשעה כזו יש הרבה ציפורים שמצייצות, אבל היום אין ציפורים, הן מפחדות" ואז היא מסתכלת עלי ואז על ניראון "למה ב'מת באתם לכאן, ילד? ממי 'תם בורחים?"