השחר של אורדין

פרק 4 | תוכניות

בדרך הביתה אספתי כמה פטריות, כמה עשבים וקליפה של עץ האוזבין. קליפת העץ דורשת בישול ארוך, ואני הייתי חייבת לחשוב, לחשוב ולתכנן כיצד אני גורמת לדרקון להתגלות.

לבסוף כאשר הגעתי לכיכר היא כבר הייתה הומה, התמקמתי שוב לצד אחד הספסלים המשקיפים אל המזבח. ניראון התקרב אלי בצעד מהיר וסקר אותי במבטו.

"היית במערות" הוא לא שאל, הוא פשוט אמר, ונדמה לי ששמעתי כעס בקולו. נעצתי בו את מבטי מנסה להשתיקו, אם תתחולל שוב מהומה, אני שוב אפסיד כסף.

התחלתי להגיש מנות לקונים. ניראון אכל לצידי, כמה מתושבות העיירה קנו ממני את הנזיד בתקווה למשוך את תשומת ליבו, אבל נראה שזה כלל לא עניין אותו. כאשר הנזיד נגמר הוא פשוט הרים את הסיר הכבד במהירות ונשא אותו אל הנחל. עוד לא הספקתי להתכופף והוא כבר שפשף אותו במרץ.

"מצאת אותו?" הוא חשק את שיניו בעוד עיניו נעוצות בסיר. מבטי נדד בין עיניו היפות לבין שריריו החיסונים בתנועתם בכל תנועת שפשוף של הסיר. לא ידעתי אם אוכל לענות לשאלתו, ואם אני רוצה לענות עליה. שתקתי. הוא הרים את מבטו ועיניו הביעו הפתעה "לכל הכשפים והלחשים" הוא אמר בשקט. מרים את הסיר והחל פוסע במהירות לכיוון הבית שלי.

צעדנו בדממה, המחשבות מתרוצצות בראשי, מה יהיה אם נגיע לשם והדרקון לא יהיה במערה? ואם הוא יחליט לפחם את שנינו כי הוא לא רוצה להתגלות, ובעצם הבאתי איתי מישהו נוסף שיראה אותו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, למעט אימי אף אחד כלל לא יתייחס למותי, אחרי הכל הייתי פגומה.

עמדנו בחצר הבית, הוא הגיש לי את הסיר ואמר "תראי לי".

מצד אחד אני כל כך רוצה שמישהו נוסף יהיה שותף לתגלית הזו, ומנגד קינן בי פחד. פחד שהדרקון דיבר אמת, ואף אחד לא יוכל לראות אותו.

השתיקה שלי הייתה ארוכה מידי, מבין המחשבות המציפות אותי שמעתי את קולו שהתרכך במידה ניכרת: "היי, אורדין, את בסדר? הוא עשה לך משהו?"

אני מניעה את ראשי מצד לצד ודמעות עולות בעיני. אני חושבת על כל הדברים שישתנו אם הקסם יחזור, על כל הפגומים שהקסם יתקן - ואז תיעוד הפגומים לא יהיה רלוונטי, אני אהיה כמו כל אחד אחר בעיירה הזו, אני אוכל להיות עם מי שליבי יבחר. אני רוצה שהוא יראה, אני רוצה שהדרקון יתגלה ושהקסם יחזור.

"אז מה העניין, את יכולה לספר לי" הקול שלו כל כך נעים באוזני. הוא מסתכל עלי במבט רך ומרים את ידו לגעת בפני. אני נסוגה ממנו ברגע האחרון. הוא מסתכל אלי מופתע, אבל אני מחייכת אליו ופותחת בריצה לעבר המצוק, וצעדיו נשמעים מאחורי.

אני מגיעה למערה מתנשפת, מרימה את מקל העץ שזרקתי רק הבוקר על הרצפה ומדליקה במיומנות את הקצה - הופכת אותו ללפיד בוער. הדרך פנימה חולפת במהירות. ניראון צועד במאסף, צעדיו מהוססים מצעדי.