השחר של אורדין

פרק 22 | מתנות לבנות

מגדל השמירה נמצא מחוץ לגבולות העיר, וחיילי הלגיון המנסים להיכנס לעיר, נמצאים לרגליו. אנו נאלץ לנטוש את חפצינו האישיים.

כאשר אני מספרת זאת ליועצת היא דואגת להפיץ את הבשורה ברחבי העיר. תושבי העיר מציידים אותנו בסוסים לבנים, מעמיסים עליהם מכל הבא ליד, אוכל, שתיה, בגדים, כלים, הכל לבן מבריק ונקי. הכל מוטמן בתיקי הצד הלבנים של הסוסים.

אנו פוסעים לעבר דרך המילוט. הוזיר משוחח עם ניראון בראש הפמלייה מוליך אותנו בדרך מוכרת. תכונה רבה מורגשת בעיר - בעוד רבים מתושבי העיר הלבנה מתרוצצים אנה ואנה.

"מה הם עושים?" אני שואלת את היועצת כאשר אני מבחינה בכך.

"הם מצטיידים בציוד, אוכל ושתיה מחשש שמא מצור יוטל על העיר בקרוב" עונה היועצת בנחת.

"מדוע הם אוגרים אוכל ושתיה?" אני תוהה לאחר שראיתי שולחן מלא מטעמים מתגבש מולי רק בגלל שהייתי רעבה, אני מוצאת את עצמי תוהה "האם העיר הלבנה לא תדאג לכל מחסורכם?" אני מתקשה להבין את ההגיון שבדבר.

היועצת מושכת בכתפיה, מניחה להם להמשיך ולהתנהג בצורה שאינה רציונלית.

הוזיר מוביל את כולנו לעבר אחת מפינות הכיכר. הוזיר עומד לצד ניראון - ושניהם מתבוננים בשולחן שיש זוהר. ההמון הרב שנמצא בכיכר כאילו עוצר מלכת, הם כולם עומדים נועצים מבט בוזיר ובשולחן השיש הקורן.

אני מפלסת דרכי בין האנשים כאשר הוזיר קורא "העיר הלבנה מציעה לך את המתנה הזו" לפניהם מונחת חרב, זוהי אותה החרב שראינו בדרכנו לפונדק הנמר הלבן, היא מעוקלת בקצה ועל הניצב חרוטים פיתוחים מיוחדים, מוטבעות בה אבני חן לבנות ופנינים.

הזוהר והאבנים שבניצב החרב שולחים הבזקי אור בהיר לכל עבר לא מאפשרים לאף אחד להתעלם מהם "אין אף כלי נשק בעירנו" הוא אומר ומחווה על החרב השוכבת דוממת "אבל העיר הלבנה נותנת לך את השמשיר. היא עשויה מתכת לבנה, אבצרין, המתכת המופלאה, היא לא תקהה, היא לא תישבר, והיא תחתוך כל מתכת אחרת בהינף יד" הוא אומר בקול חזק ויציב ואז מוסיף בקול שקט ומעט משועשע "והיא גם החרב היחידה שיכולה להיכנס לעירנו" ניראון מרכין את ראשו והוזיר לוחש לו משהו באוזניו.

ניראון מתרחק, ולרגע נאלם דום. הוא מסתכל על החרב, ולאחר מכן על התושבים הרבים המהווים לו קהל, ולבסוף עיניו נחות עלי. הוא מחייך אלי, עיניו חמות וליבי הולם בחזי. אני מחייכת אליו בחזרה והוא מהנהן אלי פעם אחת ואז מסתובב אל החרב.

ניראון שולח ידיו אל החרב ונדמה היה לרגע כי הוא מתקשה להרימה, אך הרגע היה וחלף, והוא מרים את החרב, והיא נראית כקלה בידיו. הוא מניף אותה אל על ואז משחיל אותה בקלילות בנדן הלבן שלמותניו, לקול קריאות ההמונים.

הפמלייה ממשיכה לצעוד ברחובות העיר, ילדים ניגשים אלינו ומצחקקים, חלקם מבקשים חיבוק. אני מתגעגעת לחיבוקים - ולכן אני מקבלת את החיבוקים האלו באהבה.