פעימות

פרק 4

פרק 4:
לקח לי זמן להירגע. הוא היה בשקט כל הזמן הזה. כנראה חושב אם עצמו מה לעשות עכשיו. "בוא ננסה לשכוח מה שקרה עכשיו אני חולה עייפה מדי. אני סתם מדמיינת דברים ." אמרתי הולכת ביער. אבל הוא הופיע מולי שוב במהירות מפחידה "את לא דמיינת ואת לא תשכחי כלום. את לא יכולה!" צחקתי מתוך פחד. "האמת שאני כן. אני טובה בזה." "אני יודע. אבל לא עד כדי כך. אסור לך לשכוח את זה." הוא אמר. נפלתי על הרצפה. "אבל אני רוצה.! תעזוב אותי לבד." הסתכלתי עליו. "בבקשה." ביקשתי ממנו. והוא נעלם לא משאיר כלום אחריו. רצתי הבייתה. נכנסת בוכה. נכנסתי ישר לחדר שלי. הדלקתי את המחשב. 10 הודעות אימייל. יופי.! . אני רוצה הביתה.! איפה שזה לא יהיה. אני מניחה שאין מקום כזה בגלל זה אני כאן. אני מפגרת ומשוגעת ועוד מעט לי ידביקו את הכינוי מעוררת נפשית. אלוהים אני לא מוכנה לזה. למה דווקא לי על היום הראשון? אני מפשלת והדבר שהכי מפחיד אותי זה להתעורר מחר ולגלות שזה היה אמתי לא שזה בסדר שזה היה בראש שלי אבל זה לפחות הגיוני ומובן. אני מפחדת מעצמי אני אוהבת את ההרגשה שאני מרגישה בתקופה האחרונה אבל זה כל כך שונה ופתאומי שזה לא מציאותי שזה כבר משהו דפוק. אני נאנחת בקול שום הודעה כאן לא מהבית. לא מהחברים שלי ולא מאף אחד רק הודעות זבל. הצעות עבודה. או סתם פרסומות לתמי ארבע. בחיי לפחות זה. אבל
כבר יש לנו תמי ארבע!
***

אני מחליפה בגדים ויוצאת לריצה. אני צריכה את זה. אני מתחילה מהשביל שליד הבית וממשיכה לאן שזה לא יהיה אני לא מתמצאת כאן בשיט. זה עוזר לי לחשוב לסדר את כל הדברים שמתרוצצים לי למעלה. השיר הראשון מתנגן ואני כל כך מחכה לשמוע את המילים. אני תמיד מתחברת למילים של שירים אותו דבר גם לגבי רגשות. כל מה שאני יודעת זה שאני ילדה זורמת אני לא אחת כבדה ואני מצחיקה כהה אומרים לי לפחות. זה חשוב לזכור את זה את זה. זה מקום חדש אין כאן אף אחד שמכיר אותי אז אני צריכה לזכור מי אני. וזה קשה כי אני ילדה שדווקא תמיד נשענת על אחרים. אני נעצרת מתנשפת אני מסתכלת סביב. אני יודעת שזה לא טוב לעצור בבת אחת אבל לא יודעת הרגשתי מן דחיפה כזאת שגרמה לי לעצור. אני רואה מבנה ענק ופארק קטן ממולו. המבנה הוא לבן והוא לא נראה חדש בכלל. הוא ממש גדול ויצוגי ובעיירה כמו פה לא הייתי חושבת שמתאים לבנות מבנה כזה שכל כך שובר את מה שיש פה. אבל אולי בגלל זה בנו אותו. תמיד צריכים משהו ששובר. אני מתיישבת על הספסל בפארק ומסתכלת על המבנה שמושך כל כך את תשומת ליבי.
כל כך מוכר. אני שומעת מישהו מתיישב לידי. "כנראה את חדשה." הוא אומר אני מסתובבת אליו. הוא נראה מבוגר. בערך בגיל המעבר. בן 42 אולי? והוא לובש חליפה שחורה וגלימה מעל .אני הייתי חושבת שהלבוש הזה ביחד כל כך לא מתאים ומזעזע ומה קשור בכלל גלימה אבל למרבה ההפתעה זה כל כך מתאים ובכלל לא נראה מוזר עליו. אני עושה לו פרצוף לא מבין. "זה מבנה שכולם התרגלו לראות." הוא אומר מסביר. "אני רואה שהוא מושך את התעניינות שלך." הוא אומר מסתכל עליי. "את רוב האנשים הוא מפחיד." הוא אומר. "למה?" אני שואלת אותו. הוא צוחק בקול שקט. "מכיוון שהם לא רואים אותו." הוא אומר לי. הקמטים שעל מצחי מופעים ואני מסתכלת עליו. הוא נעמד. "אין לך מזל ילדה." הוא אומר. "אני מרגיש את זה." "מה?" אני שואלת מבולבלת מכל המצב. " אבל את מיוחדת. אל תספרי להם שנפגשנו." הוא אומר אני מסתכלת סביב לשנייה וחוזרת להסתכל עליו אבל הוא נעלם וכל מה שנשאר זה הגלימה על הרצפה.

אני נעמדת בפחד עומדת מול המבנה העצום הזה ואני מרגישה משהו. אני רצה הכי מהר שאני יכולה כל הקטע הזה כל כך מפחיד אותי אני רצה כמו שלא רציתי כל החיים . אני לא רוצה לחשוב על כל מה שקרה. אני רצה מסתכלת מדי פעם אחורה לראות שאין אף אחד מאחורי. אני מתנגשת במישהו ואני נופלת. אני יודעת שבטח קיבלתי כמה מכות יבשות וכמה שיפשופים כי נפלתי על הכביש. אני מתיישבת מנסה להרגיע את כאב הראש שלי. אני רואה יד שמושטת לי לעזרה. אני לוקחת אותה. ואני מבקשת שדווקא עכשיו שזה יהיה מישהו נורמלי בעיירה הזאת. אני מרימה את ראשי. "היי את בסדר? את צריכה עזרה? מים? ." אני צוחקת מסתכלת עליו. יש משהו מושך בעיניים שלו. ירוקות. "תודה אבל אני בסדר." אני אומרת. הוא צוחק גם. "אני מצטער. רק עצרתי פה והייתי עם הטלפון ופתאום נתקעת בי." הוא אמר מחייך. יש לו חיוך יפה שיניים ישרות ולבנות וגומה עמוקה. "אז אני מצטערת. רק הסתכלתי אחורה ורצתי ואז..." אמרתי מדברת עם הידיים. "כן אבל את זו שנפלת." הוא אמר מחייך. "אה כן." אמרתי. "תודה." אמרתי לו מנסה ללכת. התקדמתי כמה צעדים בקושי. "היי! חכי.! יש לי מכונית . רוצה טרמפ?" הוא צעק אליי שואל. הסתובבתי לאט מהנהנת. התקדמתי אליו הוא פתח לי את הדלת . נותן לי להתיישב. והוא התיישב לידי במושב הנהג. "טרמפ פיצוי?" הוא שאל מחייך אליי. "יכול להיות טוב." אמרתי מחייכת. הוא התניע והתחיל לנסוע. "פשוט ישר." אמרתי לו עושה תנועה מוזרה עם היד. כל הזמן שרצתי רצתי רק ישר. "את חדשה כאן?" הוא שואל. "למה כולם שואלים אותי? אם אתם מכירים אחד את השנייה אז למה לשאול?" הוא צוחק. ואני מחייכת כי זה גורם לי לחייך. אני לא יודעת. "כולם שואלים אותך בגלל שיש הרבה אזורים בעיירה הזאת. אנחנו מכירים בערך את כולם אבל כל אזור מחולק לפי נושא שמאחד את כולם . אז אנחנו מכירים את כולם פשוט לא בקשר טוב כל כך. מחלוקות." הוא אומר. "עוד ישר?" הוא שואל מחייך. אני מגחכת ."טוב כן. פשוט עד בסוף. " הוא מסתכל עליי לשנייה וחוזר להסתכל על הכביש. " אז את חדשה. "הוא אומר אפילו לא שואל. "תגיד יש לך שם?" אני שואלת אותו ואז מתביישת כל כך. מה זה תגיד? וברור שיש לו שם! אוח טיפשה . "שון." הוא אמר . "ולך? יש לך שם?" הוא שואל מסתכל עליי. אני מחייכת. "מפתיע אבל כן. תהל." אמרתי לו.
"תהל ? " הוא שואל. אני מהנהנת. " זה חדש. מרענן." הוא אומר. אני צוחקת "אפשר לקרוא לזה גם כהה." אני אומרת. הוא מחייך אליי .