פעימות

פרק 9

פרק 9:
נקודת מבט זאק :

אוף אני מרגיש דפוק הייתי צריך לדעת שהיא תגיב כהה בכל זאת היא חצי בן אדם עכשיו.

טוב מה אני אמור לעשות? מה עושים כשערפד מתעלף?? טוב זה לא קורה לערפדים. ערפדים לא מתעלפים!! מה עושים כשבן אדם מתעלף? אבל היא לא בת אדם!! אחח דפוק תרים לה את הרגליים וזהו.
...

אני חושב שעברו 10 דקות מאז. פשוט השארתי אותה שם. טוב אני גם לא יכול להתקשר למישהו זה מסוכן מידי. אני מתיישב על אחד הסלעים ומסתכל על האגם. המקום הזה באמצע הדבר הזה. הוא כל כך מרגיע אני אוהב לבוא לפה הוא מקום מיוחד בשבילי . "היי מה קרה?" אני שומע את הקול שלה מאחוריי. " אה יופי התעוררת." "מה נרדמתי? "
היא שואלת מפהקת . לשקר לה או לא? "התעלפת."
"מה? ואתה השארת אותי שם כאילו סתם? " היה יותר טוב לשקר לה
. "מה רצית שאני אעשה.?" היא מזיזה את השפתיים מתוך אינסטינקט. "מה שצריך לעשות."
או יופי יש לנו פה גאונה!
"שוב. פשוט לא הבנתי. מה הייתי צריך לעשות?"
היא כבר לא עונה לי. היא מסתובבת במקום "לכאן רצית להביא אותי?" היא שואלת מסתכלת על האגם . אני באמת לא מבין למה הבאתי אותה .
אבל לא יודע משהו בתוכי אמר לי שהיא צריכה להיות פה איתי.
"כן."
"יש פה תחושה מיוחדת." היא אומרת ואני מסתכל עלייה בחיוך. היא מתחילה להבין
. "זה מקום של ערפדים?" היא שואלת. אני צוחק.
"לא. למה?"
" לא יודעת יש פה הרגשה שונה, כיפית כאילו המקום קסום."
היא אומרת.
" את אומרת שערפדים קסומים וכייפים? " " לא אבל אתה יודע הם מוטציות הם לא אנושיים"
אאוץ. ברצינות? אני ערפד!!
"טוב בכל מקרה רק אני מכיר את המקום." אני אומר לה. היא מסתובבת בבת אחת אלי. "אז...אני השנייה שמכירה את המקום?" היא שואלת. אני מהנהן. היא ממש נהנת מזה.

היא מסתובבת, מטפסת על עצים. "רוצה לעוף?" אני שואל אותה. היא מסתכלת עליי עם חיוך.
" למד אותי. " היא אומרת בחיוך. היא ממש נראית חמודה עם המבט הזה." תעלי לי על הגב. " היא מסתכלת עלי בסימן שאלה.
"רק תסמכי עליי." אני אומר לה. היא צוחקת. "טוב. אבל חכה ואל תזוז.
" היא אומרת עם חיוך שובב. היא הולכת אחורה כמה צעדים רצה וקופצת עליי. היא לא מפסיקה לצחקק..
"תחזיקי חזק." אני אומר לה. ואז אני קופץ מענף לענף. היא צורחת.
"אומייגד!!! חשבתי שאתה צוחק!" היא צורחת. אני מגיע לענף הכי גבוהה. "את מפחדת?" אני שואל אותה
"כן. אבל אני אוהבת את זה."
אני מחייך.
"זה בסדר רק תחזיקי חזק."
ואז אני נופל
. והיא צוחקת אני מרגיש את האוויר מצליף בי בפנים. אני נוחת על האדמה. היא קופצת ממני לאדמה.
"אומייגד זה היה ענק.!"
היא אומרת אני מחייך
. "כן זה די גדול."
"אם אני... מה שאתה אומר שאני. אז גם אני יכולה לעשות את זה?!"
היא שאלה בהתרגשות
. "האמת. אני לא יודע. רוצה לנסות? ."
" אה. כן אבל אייך? מה יש שיטה לגלות אם יש לי כוחות?"
"כן השיטה הרגילה."
"אוקיי." אני מתקרב אלייה מחבק אותה ואז קופץ מענף לענף עד שאני מגיע להכי גבוהה. "היא מסתכלת לשמיים נהנת מהנוף לשנייה ואז.." שנייה זה השיטה הרגילה? "היא שואלת מצביעה למטה. אני מחייך. " את בוטחת בי? "
"לא."
"יופי כהה זה אמור להיות" "טוב אין לי מה להפסיד נכון?,!" היא שואלת ואני שומע את קצב הלב שלה מתגבר. "טוב אני לא יודע. האמת שיש -" אני לא מסיים את המשפט והיא כבר קופצת! "אלוהים?!" אני קופץ אחריה ועוקף אותה במהירות אני עומד על הענף הנמוך ביותר ואז באותו הרגע שהיא עוברת לידי אני תופס אותה ומעמיד אותה על האדמה היציבה. היא מחייכת אליי שיכורה מההרגשה.
"תגידי מה את סתומה? מה את קופצת בלי להגיד לי? "
" תודה. " היא אומרת מחייכת.
" כן בכל יום. רק שאני לא אציל אותך אז. "
" אז מה אני ערפדה בלי כוחות? "

היא שואלת
." אז אומר שאת מאמינה לי? "
אני שואל אותה
. "הייתי מתה להאמין לך.
מי לא היה רוצה לדעת
שהוא מיוחד ושיש לו כוחות וחיים אחרים יותר מגניבים. מציאות שהיא שונה ממה שאתה רגיל.?? אבל אני לא כזאת. אני תמיד הייתי רגילה או שאתם טועים או שאתם... לא יודעת... אוקיי?"
אני מסתכל עלייה.
אז זאת הבעיה. הנורמליות שלה.
"לא יודע אם היית נורמלית אני בטוח שהיית מאושפזת עכשיו. היית כבר אמורה להתחרפן על היום הראשון שראית אותי. ואם היית נורמלית לא היית קופצת עכשיו. בן אדם נורמלי לא היה עושה את זה!!." אני אומר מצביע על השמיים היא משלבת את הידיים. טיפות התחילו לטפטף.
"נלך? "היא שואלת אותי. אני מוביל אותה. והיא קופצת ומושיטה ידיים למעלה. אני מסתכל עליה מהצד היא מסתובבת סביב עצמה... היא ממש מוזרה... אין מצב שהיא סתם נורמלית. וגם אם כן. היא מיוחדת.

היא מתיישבת ליד מושב הנהג. "לא .. אוף שוב פעם?" אני אומר כשהיא מתיישבת ליידי. "מה?" היא שואלת . "את רטובה ואת יושבת כאן??!" היא שוב מרימה את השפתיים מתוך אינסטינקט. "אה זה מה שקרה למכונית הקודמת.?" יופי שאלה רטאורית.
"אתה יודע זה ממש מוזר שאני אגיד את זה אבל אני שמחה שלקחת אותי היום. " " אני לא מבין למה מוזר? כל בילוי איתי נגמר בחיוך " " אני בטוחה. אבל ברצינות אני שמחה ששיתפת אותי. " . " אני גם. זה ממש לא אותו הדבר בלעדייך. " אמרתי מחייך.
היא מסתכלת על החלון ." אני אוהבת את החורף. " היא אומרת.
אוקיי.
"ואני את הקיץ." אני אומר . "תגיד אייך זה שערפדים הולכים בשמש?" אני צוחק
"זה אגדה. רוב הדברים הם אגדה."
" זה מה שכולם אומרים."
"מי זה כולם?"
"סדרות בטלוויזיה." אני צוחק. "אחלה של השוואה." אני אומר וממשיך. "בני אדם יוצרים אשליה שנוח להם לחיות איתה. אם זה ערפדים שמתאהבים בבת אנוש וערפדים שמתנזרים מדם בני אדם. וערפדים שהם רופאים וכל החרטה..." "אז זה לא הגיוני שערפד ובת אנוש??" היא שואלת. "אני רק לא מבין למה?" "מה למה ? אהבה." . " אהבה זה בולשיט ."
" טוב מה אני אגיד כשתתאהב תדע שזה לא בולשיט."
" זה לא העניין אני מאמין באהבה. אבל האהבה עצמה היא בולשיט. זה פשוט שני אנשים שפוגעים אחד בשני." "זה באמת חרא שזה כהה אבל אם זה אהבה אז אתה תעשה הכל בשביל מישהו ותתגבר על הכל בשביל זה" אני צוחק. "נשמע שזה מוכר לך." "לא. היו לי חברים אבל אף פעם לא הרגשתי את זה" היא אומרת..
"אתה לא כזה באד בוי" אני צוחק. "כי את לא מכירה אותי ככזה." "אני לא רוצה להכיר." היא אומרת. "אני אנסה לא להפגיש ביניכם." והיא צוחקת. "לכולם יש צד שהם לא גאים בו." "מי אמר שאני לא גאה בצד הזה?" " אם לא בזה אז באחר." יופי תשובה מתחמקת.

אני עוצר לה מול הבית. "היי נהניתי." היא אומרת מחייכת. "כן היה משהו." אני אומר מחייך אלייה . היא יוצאת. מתקדמת לדלת. היא מתמהה קצת מתלבטת אם לדפוק או סתם להיכנס . אני מכיר את התחושה הזו כשאתה יודע שזה הבית שלך אבל ממש לא מרגיש כהה. היא ממש דומה לי. אחרי הכל. והיא בינתיים מתרטבת. בסוף היא סתם נכנסת... ועכשיו לילה טוב...